בשנות ה-70 נחשבה רינה שני למנהיגת כת מסוכנת לצעירים, אלבום חדש משיריה יצא בימים אלה
נפלאות הגראס והרוחניות
"בחופש הוא יהיה נורא יפה, / כשעלי-כותרת רכים יתמכו בראשו,/ כאוחזים כתר. במשהו או-כחול-או-לבן,/ צוחק, כמובן, בפנים מופשלים לגשם דק, /מפזר רסיסים זוהרים מהעיניים שתענוג./ עד החופש הוא יכין את עצמו להלם יפיו,/ יפשוט את הבגדים הישנים שהיה לו/ צר ומר, ילך ויף משעות לשעות,/ בתנועה וגם בדומם שבו שוב אין הוא נעלם, / אלא נפתח וחי נאמר ומגיד/ בחופש הגדול לתמיד."("למר היקר", מילים: רינה שני, לחן: שיר אום)
אני לא יודעת עד כמה אומר השם רינה שני משהו לאלה שחוגגים פחות מארבעים, אבל כשאחד מקרובי המשפחה הרחוקים שלי עזב לפני כך וכך עשרות שנים את אשתו למענה, נאמר השם שלה כמעין שם נרדף לשטן, קוד לכל מה שרע ומפחיד ומאיים בעולם. מדינה שלמה פחדה מהשם הזה לפני שלושים שנה, כשהמשוררת רינה שני, שלימים קראה לעצמה ריין שיין (rain shine), נחשבה למעין מנהיגת כת של צעירים שעזבו את בתי הוריהם והתקבצו סביבה כדי לעשות אלוהים יודע מה אבל בטח דברים איומים...
היום, עשרים וחמש שנה לאחר מותה בהודו ממחלת צהבת שהסתבכה, כשאני מנסה לספר עליה לעורכת האתר הזה, אני מגלה לבושתי ש"השטן" הייתה בסך הכל משוררת נפלאה שגילתה ביחד עם שאר ילדי הפרחים את נפלאות הגראס והרוחניות, אבל חיה בתקופה ובחברה סגורה ומפוחדת שלא יכלה שלא להוקיע אותה על רקע דברים שכאלה שנחשבים היום למשחק ילדים ליד חומרי הנפץ שביניהם אנחנו חיים.
את שמה של שני, תלמידתה של לאה גולדברג, שזכתה בזמנה גם בפרס אקו"ם על שירתה והוציאה בחייה ארבעה ספרי שירה, שלושה ספרי ילדים ותרגומים של פרוזה, שירה ומחזות, מחזיר כעת לתודעה המוזיקאי שיר אום, יוצר בן 47 שעבר בעצמו דרך לא שגרתית עד להוצאת אלבומו הראשון - "ביום שקוף רואים לנצח" - שמורכב כולו ממילותיה של שני ומלחנים שלו, השואבים השראה והשפעה מעולמות מוזיקליים שונים, מרוק ועד שאנטי, מערביות ששזורה בה מזרחיות מהסוג שהאוזן נוטה לקשר עם רוחניות הודית משהו, אותם הוא שר בקול עדין שמזכיר לרגעים גם את שלמה יידוב, תוך שהוא נעזר במוזיקאים כמו מוש בן ארי, מזי כהן, אמיר פייס, יושי שדה, נאור דיין, גדי סרי, אלון נדל, אודי בן כנען וניצן עין הבר.
מפגש אמנותי
"מחשבות רכות צפונות בציפייה, והפרי/ מבשיל, אף באין נוכח. בחלום הראיתי:/ גן אורכידאות נע כענן./ צחוק כוכבים עשו לי: אנוש יופיין./ לילה מביע מראות ראש מופשל אל הכיפה החגיגית:/ מטוסים יחרישו את השחר, אבל האוזן ציפור/ מנשקת דומם, הפה מנשק את הגשם,/ השמים את הלב, החופש את האדם." ("אורכידאה", מילים: רינה שני, לחן: שיר אום)
החיבור האמנותי של אום (47) ושני, התחיל כחיבור אישי של מי שמכיר ממקור ראשון את הסיפור שהצליח להפחיד כל כך את ישראל של שנות השבעים. "בתקופת הצבא התחילה להיות אצלי נטייה לדברים הייחודיים והמעניינים של החיים, קצת מיסטיקה, וכל מיני דברים שאנשים שניזונים מהשראה נמשכים אליהם באופן טבעי", מספר אום, "ובמקביל גם הכרתי אנשים באזור שבו גדלתי שהכירו את רינה שני. פגשתי אותה בפעם הראשונה כשנה לפני מותה. זו הייתה השנה האחרונה שלה בישראל, כשהיא פתאום פרצה לתודעה ודווקא בהקשרים לא כל כך חיוביים, עם המון המון כתבות. מהזווית שראיתי את זה אז, ראיתי איך זה נראה בפועל לעומת איך שזה הגיע לעיתונים, מלווה בהכפשות של קבוצת ההורים שלנו שדאגו לצעירים שכרוכים אחרי אישה שמשפיעה עליהם, ואיכשהו מצאתי את עצמי מעורב בכל מיני אירועים שקרו אז, כמו למשל חבר שנעצר על איזה ג`וינט וההורים הגיעו למשטרה עם הסדר שיאשפזו אותו בכפייה להסתכלות בבית משוגעים, כשהמטרה הייתה להפריד אותו מרינה שני.. עברנו שם דברים כמו בסרט אמיתי. וודסטוק הישראלי.
"רינה הייתה אשת רוח ותרבות, משוררת שרק מחפשת את הטוב והיפה והרך והנעים אבל זו הייתה תקופה מאוד סוערת. כשהכרתי אותה היא כבר קראה לעצמה ריין והיה לנו קשר מאוד הדוק ומיוחד במובן האמנותי. היא גילתה את המוזיקה שלי ואהבה וטיפחה את זה, והמפגשים שלנו היו מפגשים שברובם אני מנגן והיא מתחילה לשיר ועפה עם כל מיני טקסטים שיוצאים על המקום, והיו לנו שעות שבילינו בהאזנה למוזיקה, אם זה דילן, ואם זה שופן, מהטוב שבכל דבר.
"אני חושב שהיא נתנה לי מטען מאוד גדול מהמקום שהיא הייתה בו. אני הייתי בן עשרים והיא הייתה בת ארבעים חמש, אשת בוהמה מיפו העתיקה, משוררת, אשת העולם. כשהדברים התגלגלו כך שהיא הייתה צריכה לעזוב את הארץ (בפברואר 83, לאחר הסערה הציבורית הגדולה שעוררה פעילותה – ט.ג.), היא נסעה להולנד ונעצרה שם בשדה תעופה בלי מספיק כסף ואני התנדבתי לנסוע ולהביא לה כסף ואז גם אותי עצרו. כשהגעתי להולנד הייתי קצת בקרבתה, חייתי באמסטרדם והיא חיה באיזה כפר ונפגשנו מדי פעם, אז אפשר לומר שזה קרוב לשנה של קשר שהיה קרוב מאוד מבחינתי ובאיזשהו מקום אולי אפילו גרם לאיזשהו שינוי בחיים שלי".
לטהר קצת את שמה
בשנים שעברו מאז נפטרה שני הספיק אום לחיות כמה שנים באירופה, שם למד גם מוזיקה, לנגן בהצגות, ולעבוד עם אמנים כמו חיים צינוביץ וירון חסון, עבודה שהובילה את השניים למה שהפך להרכב "דיוואן", וגם לכתוב מוזיקה למשחקי מחשב, ולעבוד עם עופרה חזה במה שהסתבר, בסוג של אירוניה לא נעימה של החיים, כשנת חייה האחרונה.
אחרי כל זה, בכל זאת, רק בגיל 47 אלבום ראשון. מה עצר אותך בדרך?
"החזון המשותף שהיה עם ריין היה שיום אחד יהיה איזה `גוֺד אקסטזי בנד`, ככה היא קראה לזה, וכשהיא פגשה אותי היא אמרה, `או, הגיע המוזיקאי הראשון של הגוד אקסטזי בנד. אני הרוח החיה ואתה זרע הזהב, אבל עדיין זרע`. ואני חושב שהצבתי לעצמי רף גבוה מדי מבחינת מסרים, מבחינת מה יש לי להגיד. ניסיתי לכתוב טקסטים בעצמי ולהביע את מה שאני חושב ומרגיש על החיים ועל מה שאני עובר, וכל מה שכתבתי יחסית למה שהכרתי מרמות הטקסט וההבעה והעושר המילולי שנחשפתי אליו, זה היה נראה לי לא לגמרי".
אז איך בכל זאת זה הופך לאלבום משיריה בסופו של תהליך?
"כשחזרתי לישראל באחת הפעמים מצאתי בין החפצים שלי ספר שהוציא אח של רינה משיריה, `ביום שקוף רואים לנצח`, עם שירים שלה מתקופות שונות, שיצא בספריית הפועלים בעריכת נתן יונתן. כבר בשנת 92 הלחנתי שני שירים מתוכו, אחד מהם הוצאתי לרדיו כדי.ג`יי., אבל פרט לזה, גם בגלל צורת החיים שלי באותה תקופה, הייתי פותח את הספר ולא הבנתי מה היא אומרת שם, לא ממש יכולתי להתחבר.
"כשחזרתי אחרי שנתיים פתחתי את הספר, ופתאום ישבתי עם גיטרה, ואחד השירים, `אורכידאה`, יצא עם הגיטרה וסימן איזה התחלה. בהולנד יצאו לי עוד מנגינות, ובהודו נכנסתי לאיזה שבוע שבו כמעט כל יום יצא לי שיר. חלק מהשירים הם מנגינות שהיו לי עוד קודם ופתאום הן התחברו עם הטקסט בצורה שהדהימה אותי. אחרי שהיו לי את כל השירים ביד ניגשתי למי שיכול לתמוך בזה כלכלית, ואהבו, גם את המסרים של ריין, גם את החיבור המיוחד שיש לי אליה וגם את החשיבות לבוא ולטהר קצת את שמה. זו שפה ומסרים ודימויים ודברים כל כך יפים שזה ממש אבסורד שאנשים לא מכירים היום מי זאת רינה שני".
מדהים להיווכח כמה הזמן משנה את המבט על הדברים. איך לדעתך הייתה מתקבלת שני היום?
"היום היו נותנים לה לפעול כמו שנותנים לאנשים כמו שי טובלי שמכריז על עצמו כמואר וכמאסטר ויש לו עדת תלמידים. בעצם היא האמינה שבשביל להיות באמת בנאדם טבעי, משוחרר, מאוזן בנפשו, אנחנו רובנו חייבים איכשהו להוריד את התיק הזה שישב עלינו מרגע שנולדנו לזוג הורים שגם אם רצו את הכי טוב בשבילנו, הם בעצמם ילדים אבודים שלא יודעים את נפשם ומתמודדים עם טרדות החיים.
"השקפת העולם שלה מדברת על להבין את הקשר עם ההורים, להיות מודע לסימביוזה שקיימת בין הורים וילדים, ובין בני זוג. לא להכות על חטא, אבל להיות מודע, וזה תהליך שכולל לפעמים התנתקות פיזית מחברים ומהורים ויכול להיות די מפחיד. גם אני כהורה אהיה מודאג אם יום אחד הילד שלי יעבור תהליך כזה, אבל יחד עם זה היה לי את האומץ לעשות את הקפיצה הגדולה הזאת ולהתנתק בצורה קיצונית. הנתק שלי עם ההורים היה כל כך גדול שאחרי שנתיים באירופה, כשההורים באו לפגוש אותי, פתאום ראיתי זוג אנשים. לא ראיתי את אבא ואמא. ראיתי את האישיות של כל אחד מהם. אני חושב שזה יכול להיות דבר חשוב".
והיום אתה בקשר עם ההורים שלך?
"בקשר מצוין, לא רק בקשר. כמובן שבכל פעם שנפגשים עולה שמה של ריין, ועל כוסית עם אבא שלי תמיד נסחפים ומגיעים לכל הדברים שוב ושוב ואין לזה סוף, ואבא שלי כל השנים אומר שאין ספק שהיא הייתה אשת תרבות ואשת רוח ואדם חכם ואישה מלומדת, אבל עדיין זוכר `שהיא לקחה אתכם ושכנעה אתכם להיפרד מההורים ונתנה לכם סמים`... , למרות שריין אמרה בכל הריאיונות שכל האנשים סביבה עישנו סמים לפני שהם הכירו אותה. וגם כל הקבוצה הזאת שקראו לה כת, זה היה סך הכל איזה 15 איש שנפגשים פעם בשבוע, ועוד חמישה שישה אנשים מהמעגל החיצוני יותר, אבל לא היו טקסים ולא היה שיעבוד, ולא הייתה קומונה.
"ריין כל הזמן אמרה, `לבדו יחיה האדם, לבדו ימות האדם`.. היא קראה לנו ללמוד להעשיר את החיים שלנו ולהפנות את הריקנות ליצירה ולקריאה ולהגות וללימוד, וזה מה שהיה שם בעצם. זה, ואיזה ג`וינט שפתאום עולה לאוויר, שממש היה סמלי ביותר לעומת המקומות שגרתי בהם בתל אביב ומה שרץ שם".
לפני שנסיים אני חייבת לשאול אותך על השם שלך. שיר אום זה לא שם שנולדים איתו.
"נולדתי כשמאי רוזנצווייג, על שם סבא שלי שמת בשואה - מה שגם הגדיל את כל הדרמה היוונית הגדולה הזאת. אחרי מה שאבא שלי עבר ואיבד, כשבאים ולוקחים לו את הילד זה החזיר לו את כל הטראומות בגדול – אבל אף פעם לא קראו לי שמאי אלא שי, כאותיות הראשונה והאחרונה בשם שמאי. כשעזבתי את הבית, כחלק מהשינוי בחיים, וזה גם לא משהו שאני המצאתי, אלפים עושים את זה בעולם ואני משוכנע שזה די בהשפעה של ריין, מיסדתי את זה לשם שיר.
"ה`אום` היה ממש החלטה רגעית במשרד הפנים כשהלכתי לעשות פספורט לפני היציאה לאירופה. פתחתי סידור, והמילה הראשונה שנתקלתי בה הייתה `אום`. הכרתי את המילה מהתרבות ההודית, ריין הייתה משתמשת בה הרבה, וכשראיתי את זה פתאום בסידור לקחתי החלטה של רגע ושיניתי לאום. לפני שנולד הבן שלי שיניתי שוב, גם למען ההורים וגם כדי לא לפגוע ברצף המשפחתי.. אז בתעודת הזהות יש לי שם כזה גדול, כמו של איזה פרופסור, שיר אום שמאי רוזנצווייג. כמובן שאבא שלי, בכוסית השנייה, אומר לי תמיד, `נו, תזרוק כבר את האום הזה`..."