פסטיבל העוד יקדיש ערב מיוחד לשירת משוררות ערביות, רפי וייכרט וירונה כספי מספרים
מרד וחטאים
למרות ששיחות שערכתי עם יוצרות ערביות בעבר הבהירו לי שהשמרנות שאנחנו מייחסים לעולם הערבי הולכת ונמוגה, אני חייבת להודות שהשאלות הראשונות שעלו בראשי כשהגיעה אלי האנתולוגיה "קולות מן הים האחר – שירת נשים ערביות בת זמננו", הן עד כמה רחוק, ולאיזה עומק חשיפה יעזו נשים ערביות להגיע בכתיבתן, כמשוררות בחברה שעדיין שומרת למסורתיות ולשמרנות מקום של כבוד. דרך הביטוי הלירית והשימוש המפואר במילים תאמו את ציפיותיי, אך האומץ הנובע מן המילים המרשות לעצמן להצליף בחברה הסובבת אותן, המרד הברור במקומן כנשים המחכות והשותקות, הפתיעו אותי, וכמותם גם החטאים הארוטיים והחשקניים המבצבצים מבין השורות, רוצים לפרוץ אבל עדיין חוצבים את עצמם דרך המילים היפות והמתעתעות, מרשים לעצמם להגיע עד אמצע הדרך, לא לומר את הדברים המפורשים, נחבאים ברומנטיקה הלירית, אבל נמצאים שם, לפעמים אפילו בולטים יותר בצעקתם דרך תחושת האיפוק הברורה של מי שעדיין אינן יכולות לומר אפילו בפני עצמן יצרים חסרי מעצורים ובושה. ב-28 בנובמבר יתקיים במסגרת פסטיבל העוד בבית הקונפדרציה, ערב המבוסס על אותה אנתולוגיה, (שיצאה לאחרונה במהדורה נוספת), בהנחיית המשורר והמוציא לאור של הספר, רפי וייכרט, ובהשתתפות עורך הספר פרופ` עמי אלעד בוסקילה, נידאא ח`ורי – אחת המשוררות המשתתפות באנתולוגיה והמוזיקאים ירונה כספי ועודד גדיר שיבצעו שירים שהלחינו מתוך הספר. כן ישתתפו בערב המשוררים פיצ`י יהורם בן מאיר, חוה פנחס-כהן, יעל גלוברמן ואמירה הס שיקריאו קטעים מן האנתולוגיה. "שמעתי באוזניים את הבס-תופים" "אל תבקש ממני רשות/ הסתער אל תוכי/ השתלט עלי/ כי איש עד היום לא הצליח/ להגיע עדי/ הגבר, הו אדוני/ הוא הסתערות אל מחוז חפצו.../ אם תמרוד בכלל של האחרים/ תצליח להגיע עדי/ גם אם תלך נעול/ וגם אם ברגלים יחפות/ האהבה בימי היא שטח מגודר/ כזירת אגרוף/ ומשום שאני אישה עדינה ופקחית/ אני רוצה גבר מחספס, אמיץ ורב יכולת" ("אל תבקש ממני רשות", מאת עזיזה אחדיה עומר שקוארי, תרגום אהוד הורביץ) "יש פה שירים מאוד חושפניים, אפילו פרובוקטיביים", אומרת ירונה כספי. "בהתחלה כשלקחתי את הספר אמרתי, מה הקשר שלי לזה, ופתאום, ממש אחד השירים הראשונים שקראתי ושהלחנתי, `אל תבקש ממני רשות`, היה נראה לי איזה סוג של המשך של השיר `אתה הוא האיש החדש` של וולט ויטמן. זה כאילו לוקח את זה צעד אחד קדימה". "זו שירה ערבית של משוררות שאני מניחה שרק עכשיו נותנות לקול שלהן באמת לדבר, וזה קול שלא מפחד להגיד, לא מפחד להתעמת. יש בספר הזה המון אומץ בעיניי. לא לכל המשוררות התחברתי, אבל לשיר הזה יצא לי לחן אפילו בועט. שמעתי באוזניים את הבס-תופים, זה דרש את זה. החיבור עם הרוקנרול יצא כל כך אורגני שאפילו אני הייתי בהלם שזה יצא כל כך נגיש. זה מאוד יפה בעיניי העצמאות הזאת שהן לוקחות על עצמן". כי שתינו מאמינות שמדובר במאבק מבחינת החברה שהן חיות בה "בדיוק. זה ממש לא מובן מאליו שאישה אומרת `אל תבקש ממני רשות, הסתער אל תוכי, השתלט עלי כי איש עד היום לא הצליח`. אלה טקסטים שאני לא יודעת אם הן היו יכולות להוציא לאור בשנות החמישים או אפילו לפני עשרים שנה". גלות חיצונית ופנימית "עומדת ערומה,/ מערטלת עצמי מן הבושה,/ קורעת את המסורת שבתוכי,/ נושכת בי,/ לועסת אותי,/ חונקת את עצמיותי/, משתוללת כילד קטן/ (שנמצא במקרה)/ צווחת כנגד הרוח,/ והיא נוטלת ממני את השתוללותי/ וצהלת הסוס הקרבה משקיטה אותי.// הלילה מטלטל אותי כסער..." ("מבוך הלילה", מתוך "מבוכים", מאת נעמה מוחמד אאדם) "חלק ניכר מהמשוררות הן אינטלקטואליות מהשורה הראשונה", מסביר המשורר והמו"ל של הספר, רפי וייכרט. "עיתונאיות, מתרגמות, עורכות עיתונים או הוצאות ספרים, מרצות, וזה כמובן דבר שלא יכול היה להיות פעם, ומתפתח עם הזמן, כשחלקן לא יכולות לעשות את זה בארצות שלהן, אז הן עושות את זה בגולה, וחלקן נמצאות בגלות פנימית. "את המשוררת נידאא ח`ורי (שתופיע כאמור בערב עצמו – ט.ג.)הכניסו למנזר בגיל 14, חיתנו אותה בגיל 16, היא ילדה ארבעה ילדים לבעלה, אבל רצתה לנהל קריירה של אשת ספרות, משוררת, מרצה, ולכן היא הייתה צריכה למרוד בעולם הזה ולהתרחק ממנו. היום היא מרצה באוניברסיטת בן גוריון, מלמדת כתיבה יוצרת, והוציאה כבר כשבעה ספרי שירה, אבל היא גם שילמה מחיר. בסרט שעשו עליה אפשר לראות את הקרע הנורא, איך היא לא יכולה להתקיים בחברה שלה. היא אומרת שם, `אני כותבת, אבל אין לי קהל בחברה הזאת`. החרימו אותה באיזה מקום כי היא כתבה את המילה `אלוהים` בקונטקסט שירי, ולא כמו שיונה וולך כתבה, אלא פשוט כאישה, ומה פתאום שאישה תיגע בדבר רוחני, קדוש. לכן המאבק פה הוא קודם כל מאבק על חירות האדם להגיד את מה שהוא רוצה להגיד". האם אותה פתיחות שמגלות המשוררות הללו בנושאים האמנותיים והחברתיים הולכת איתן הלאה גם לנושא פוליטי כמו היחסים עם ישראל? "זה דבר מאוד אינדיבידואלי. בתקופת האינתיפאדה הראשונה הייתה משוררת שכתבה שהיא רוצה לאכול כבד של חייל ישראלי, כשיר נקמה נורא, ומצד שני חלקן פרו-הידברות. עובדה שמשוררות כמו פאטמה ד`יאב הן משוררות שחיות פה, אבל קשה להכליל. אני מניח שאם הן גרות בגלות בעולם המערבי, בעיקר בגולות צרפת ולונדון, אז בוודאי שיש להן פרספקטיבה פרו מערבית, אבל זו הכללה שהיא מאוד אינדיבידואלית. "על חלק מהמשוררות הללו אנחנו לא יודעים הרבה. יש שירים שפרופ` בוסקילה מצא משיוטים באינטרנט. הספרים לא יכולים לראות אור בהוצאה רשמית אז הם יוצאים בהוצאה מחתרתית, לא הכל פשוט. יש ביניהן יותר שמרניות ויש יותר פתוחות ויותר פמיניסטיות, אבל כשקראתי את הספר בפעם הראשונה הרגשתי שיש כאן ניסיון לזקוף את הגוו ולומר את הדברים בפה חופשי, עם ידיעת המחיר שהן תשלמה על כך בקהילות שהן חיות בהן, במשפחות שלהן. "העניין הזה של חירות, אנחנו לא מכירים אותו כאן, כי אצלנו, בשנות השישים, כשדליה רביקוביץ` רצתה לכתוב משהו, לא הייתה לה בעיה. כשהיא מזדהה עם מטען שעומד להתפוצץ כמו שכתבה פעם, זה מעורר שערורייה קטנה, וזהו. כשיונה וולך כתבה על תפילין, קראו לה בהמה מיוחמת, אבל לא הגלו אותה מארצה, לא איימו עליה במאסר, שום דבר. שם זה כמו בפולין הקומוניסטית. על כל מילה שאתה כותב אתה יכול לשלם במחיר מאוד גדול". צורת ביטוי גדולה מהחיים "אהבתי את היום כי/ אחריו יבוא הלילה/ ועמך אוסיף להיות בלילי/ חלום שנועד לי לבדי/ ולא אנזוף בשחר/ אשר יגררני ממך ומעצמי/ כי יודעת אני אך זאת:/ שעות היום המועטות/ אינן אלא ספינה שבה אפליג/ אל חוף לילך ולילי". ("אליו, במלאת שנתיים למותו", מאת פאטמה ד`יאב, תרגום: לאה גלזמן) "כשאני מנסה להלחין משהו אני מחפש רגשות ברורים", אומר המוזיקאי עודד גדיר. "אני רוצה להבין מה הרגש הברור שזורם שם כדי שאני אוכל להתחבר עם המוזיקה. בסך הכל הרגשתי שהכתיבה היא מצד אחד עתירת רגש אבל שקשה לי להבין בדרך כלל על מה הפוקוס, על איזה רגש. כשדפדפתי בספר הרגשתי מין פאתוס שהרגיש לי לא כל כך ממוקד ורוב הפעמים היה לי קשה להתחבר למשהו שהוא מספיק פשוט וברור מבחינתי. בשירים שבחרתי היה רגש מאוד ברור שהיה לי קל מאוד להתחבר אליו. "אחד משני השירים שבחרתי הוא `אליו, במלאת שנתיים למותו`. עברתי בחיים הרבה מוות של אנשים קרובים. איבדתי את אבא שלי בגיל עשרים ואחת, שזה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בחיים, ואני מאוד מזדהה עם התחושה שמובעת בשיר, שבאיזשהו מקום, הזיכרון והעולם שהיה לך פעם עם האיש שאיבדת חזק יותר אפילו מהמציאות שלך בהווה. אני מכיר את התחושה שהעבר שלך והקשר שלך עם איש שכבר לא חי הם כל כך חזקים שהם בתחרות עם ההווה שלך". הטקסטים הכתיבו הלחנה אחרת מההלחנה הרגילה שלך? "אני חושב שכן. יש איזשהו משהו שהוא גדול מהחיים בצורת הביטוי, גדול יותר ממה שאני רגיל, בטח שבכתיבה שלי, ואני חושב שגם בכתיבה הישראלית המודרנית שהיא אולי יותר צינית ויומיומית. ופה יש משהו שיותר קרוב נגיד לשירה יהודית של פעם, אולי ביאליק, וזה הוציא ממני מוזיקה שיש לה קווים יותר רחבים וגדולים, וגם משהו קלאסי יותר. זה מוזר שדווקא השירה הערבית חיברה אותי יותר לצד שבי שרוצה להתחבר למוזיקה הקלאסית. אולי בגלל הגודל הזה". יכולת החשיפה של הכותבות הפתיעה אותך? "מה שהפתיע אותי בעיקר זה הצורך הזה והיכולת לעסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים. ציפיתי יותר למעין שירי אהבה מהסוג שהלחנתי, לכתיבה רומנטית וביתית יותר, ולא ציפיתי למצוא כתיבה שעוסקת בנושאים חברתיים ופוליטיים, שאני מייחס יותר לכתיבה גברית או לחברה שהיא פחות דמוקרטית ויותר ליברלית. אני תופס את האומות הערביות באופן כללי כשמרניות יותר ופחות דמוקרטיות, ולכן מפתיע אותי שנשים בחברות כאלה מאפשרות לעצמן לכתוב כתיבה כזאת". הערב "קולות מן הים האחר" יתקיים ביום שישי, 28 בנובמבר ב- 12:00 בבית הקונפדרציה בירושלים במסגרת פסטיבל העוד.
25/11/2008
:תאריך יצירה
|