בחלק הראשון של הריאיון עם פישי הגדול קראתם על הדרך המחתרתית שבה הגיע ל-MP זהב וכיצד זכה כנגד כל הסיכויים להשתחל לרשימת המועמדים לפלייליסט.
בחלק שתיים יציג פישי את חזונו למכירת דיסקים למי שאין לו אינטרנט ולא כרטיס אשראי, את יתרונות ההשתלטות של גורמים מסחריים על תעשיית המוזיקה בארץ וגם יבוא חשבון עם האיש שבגללו אתם לא יכולים להוריד יותר את השירים שלו מהאינטרנט בחינם.
גם ממתקים גם אמנים
- אמרת שחברות התקליטים והרדיו כמו שאנחנו מכירים אותם כיום לא יהיו יותר. תרחיב בבקשה.
"האינטרנט הוא הרי קו חופשי לפרסום. יש חברה כמו עלית נניח. מעבר לזה שהם חברת הממתקים הגדולה בישראל, יש להם אינטרס להשקיע בתרבות בישראל, זה גם חשוב לשם שלהם, ולתרומה לקהילה שנדרשת מחברות גדולות היום.
יעני יבואו עלית ויגידו, כדאי לכם לקנות את הממתקים שלנו גם כי אנחנו משקיעים באמנים שאתם אוהבים. אז תיכנסו לאתר של עלית, בהתחלה תקבלו את כל המידע והפרסום על הממתקים שלנו, ואז, על הדרך, מכיוון שנכנסת לאתר שלנו, תוכל להוריד שם שירים של אמנים שעלית משקיעה בהם.
הם אפילו לא צריכים להשקיע באלבומים עצמם. מספיק שהם ישקיעו רק בלהחזיק את האתר, והרווח שלהם גדול. גם כי הם השקיעו בתרבות, וגם כי זה מתפתח, כמו למשל כפר המוזיקה של קוקה קולה. לכן בעצם, כל גוף מסחרי יכול להיות קשור להפצת מוזיקה כי המוזיקה היא כבר לא בפורמט של דיסק אלא של קובץ".
אחד מאיה בוסקילה ואחד פישי הגדול
"ועכשיו, אחרי הפרויקט הזה, אני ממשיך הלאה. היום אני מתעסק עם התקשרות סלולרית, ואלה שאין להם מחשבים יוכלו להוריד שירים שלי דרך הפלאפון.
עוד רעיון להתקשרות שיש לי הוא להציע לחנויות הדיסקים קנייה ממוחשבת. כלומר, נניח ששמת את השירים שלך ב songs.co.il (אתר ההורדות החוקי של NMC), אני יכול להעיד על עצמי שאין לי אפשרות לקנות דרך כרטיס אשראי שם, או כי אני מפחד לתת פרטים שלי באינטרנט, או כי אין לי כרטיס אשראי.
לי למשל יש קהל גדול מהפריפריות, ממקור סוציו אקונומי נמוך, שלא יכולים להרשות לעצמם מחשב או כרטיס אשראי. לכן אני רוצה שאפשר יהיה ללכת לחנות דיסקים, לשלם ארבעה שקלים (מחיר שיר ב songs.co.il) פלוס שני שקל על הדיסק הריק, ובחנות יצרבו את השיר מהאתר וישלמו דרך כרטיס האשראי של החנות. ואז אני, כלקוח, יכול לקנות בדיסק אחד בארבעים שקל עשרה שירים, אחד של הדורבנים, אחד של מאיה בוסקילה, אחד של פישי, וזה פשוט.
גם האמן רואה יותר כסף, גם אין צורך בהשקעה הלא רצויה הזאת של דיסק ועטיפה ומשאית ומפעל ומפיצים, וגם שומרים יותר טוב על איכות הסביבה, כי זה לא טוב כל הדיסקים האלה שמוציאים רעלים כשזורקים אותם.."
עכשיו, הבעיה היחידה במדינה ישראל היא שאין את חוק ההקלטות הפרטיות, שזה חוק שלפיו על כל מחשב או צורב או מכשיר להורדת מוזיקה שקונים צריך לשלם עוד כמה אגורות שעוברות לקופה ומתחלקות בין האמנים".
חצי בהמות
- תגיד, כל מה שאתה אומר נשמע מצד אחד כדרך נהדרת ליוצר עצמאי לעשות מה שהוא מאמין בו בלי תלות בחברות התקליטים הגדולות, ומצד שני, זה שיתוף פעולה עם העובדה שהחברות המסחריות הגדולות, כמו קוקה קולה או אורנג`, השתלטו השתלטות שהיא אולי לא בריאה על התרבות והאמנות הישראלית. מה אתה אומר על זה?
"אני אומר, תודה לאל שיש מי שנותן פרנסה. אם הם לא היו עושים את הצעד הזה הם היו בהמות לגמרי, עכשיו הם רק חצי בהמות. לכי תדעי, אולי יום אחד הם גם ימכרו מוצרי בריאות...
זה לא קשור רק לקולה. מחר יכול לקום גוף של גרינפיס, או מפלגה פוליטית, או תנועה חברתית, וגם הם יכולים להפיץ מוזיקה. אז נכון, שזה שאפשר להוריד שירים בפלאפון תומך בקניית מכשירים שמסרטנים אותנו, אבל לכל דבר טוב יש גם את הרע שבו. והויניל שפעם קנינו לא הורס את הסביבה? אין מה לעשות".
- ואחרי כל הטוב הזה, למה עכשיו כבר אי אפשר להוריד מהאתר של www.radi-yo.co.il את השירים שלך?
"או.. אז אני אגיד לך למה. כי כשהייתי ילד קטן וטיפש, יניב דוידסון מ`עננה בע"מ`, החתים אותי על חוזה דרקוני חד צדדי לשמונה עשרה שנים. חוזה שלפיו אני נותן לו הכל והוא לא נותן לי כלום. ולדוידסון לא מתאים שהדיסק שלי יירד בחינם, אז הוא התיר רק ארבעה חודשים של ההורדה הזאת. בקרוב אפשר יהיה למצוא את השירים ב- songs.co.il, וכרגע כל העניין בינו לביני נמצא בבוררות. כרגע אני משותק לחלוטין עם כל היצירות שלי".
- טוב, ידידי. היה מרענן לשוחח איתך, ואני אתקשר בכל פעם שתהיה חסרה לי דיעה נחרצת ומקורית בנושא מסוים.
"סגרנו".
יניב דוידסון מגיב:
"קיימתי עם פישי מספר פגישות לפני שהוא התחיל לעבוד איתנו, הסברתי לו מהי צורת ההתקשרות שלנו והוא הסכים לה. בשלב מסוים פישי טען שהוא צריך את ההסכמים חתומים כדי להרגיע את אמא שלו שתראה שהוא רציני - הוא לקח את שלושת ההסכמים שלנו - הסכם הניהול, הסכם הפקת האלבומים והסכם המו"לות הביתה להתייעצויות, הוא החזיר רק את הסכם המו"לות כשהוא חתום על ידו והודיע לי שהוא דורש שאחתים כ 20 אמנים בלייבל שלו בשם "סופר בס" (זה היה ב 1997, לא שמעתי על הלייבל הזה מאז), כאשר הוא תובע חופש אמנותי ותקציבי לכל הפעילות כתנאי לכך שהוא יחתום על שני ההסכמים האחרים. סרבתי.
אמרתי לפישי שהוא סיכם איתי שהוא יחתום והוא צריך לכבד את המילה שלו. שקודם כל ידאג להצליח בעצמו בתור אמן ואחר כך נשב יחד ונראה מה מתאים לעשות.
הוצאנו כספים רבים על הפעילות של פישי בתאום איתו ולבקשתו והוא לא חתם על ההסכמים מצד אחד ומצד שני גם לא דאג להשיב לנו את כספנו, זאת למרות שפנינו אליו מספר רב של פעמים והצענו דרכים רבות לפתור את המחלוקת בינינו. בשנת 2000 פישי בחר להשאיר בידנו את המו"לות ולצאת לפעילות עצמאית ואנו מצידנו איחלנו לו הצלחה רבה.
עכשיו הוא טוען שאנחנו משתקים אותו - איך בדיוק? פישי יכול להקליט עם מי שהוא רוצה ולהופיע היכן שהוא רוצה (ולראיה הוא אכן עושה זאת) וכל הרווחים שהוא מפיק מהפעילויות שלו מגיעים לידיו בלבד. איפשרנו לפישי להוריד שירים בחינם לבקשתו - מעניין לציין שבאתר של רדיו-יו, השירים היו להורדה לחודשיים בלבד (בעוד שאנו אישרנו להם 4 חודשים) שלא בגין סיבות התלויות בנו ו/או רצון שלנו (לגבי ההגבלה של חודשיים בלבד) והוא מעולם לא פנה בבקשה להאריך את התקופה. בעניין המו"לות, נקבעה לנו פגישת בוררות באקו"ם ונפעל כפסיקתה".
27/07/2004
:תאריך יצירה
|