פעילויות לילדים, הצגות לילדים - בדרכים: גלגל מתגלגל לבאר שבע

שחקני היידישפיל ירדו דרומה להופיע בבתי אבות בבאר שבע. כתבתנו הצטרפה אליהם

קהל שמגיע לו

"אנשים בדמי ימיהם נזכרים בגרסא דינקותא", כך מגדיר השחקן נצר אלוני את התגובות למופע השירים ביידיש שהוא וחבריו לתיאטרון היידישפיל מעלים בפני בתי אבות בכל הארץ.

ארבעה שחקנים-זמרים בצוות המופע: אלוני, מירי רגנדורפר, סמדר בן דוד, והילה רביב (בצוות הקבוע גם גלעד אדלר ואירמה סטפנוב) ולצדם המנהל המוזיקלי מישה בלכרוביץ`. כולם נודדים כבר שנים מספר בין בתי אבות, מוסדות גריאטריים ובתי חולים לחולי נפש במופע שנוצר במיוחד לשם כך וממומן מכספי קרן הפיצויים לניצולי השואה בישראל. במצוות הימים האלה, מגיע הצוות לשני בתי אבות בבאר שבע. הצטרפתי אליהם.

כבר שנה וחצי שנצר אלוני, 41, נמנה על צוות תיאטרון היידישפיל . הוא בוגר סמינר הקיבוצים ששיחק עשר שנים בהבימה והשתתף גם בהצגות ילדים. "עניין אותי תמיד להצטרף ליידישפיל" הוא מספר לי בוואן, דרך לבאר שבע. במקביל למופע-קונצרט הנודד הוא משתתף בהפקות "הקוסם מלובלין", "ילדי הצל" ו-"הזכייה הגדולה". הוא גם כותב ושר מתכנן להעלות מופע שנסונים פרי עטו. למרות, ואולי בגלל הרקורד שצבר הוא לא מהסס להכריז שהקונצרט הוא "אחד הדברים הטובים ביותר שנפלו בחלקי" - "זה קהל שמגיע לו כל כך, הם מכירים את השירים ואת רואה את התגובות וההתלהבות שלהם".

לאחר אודישנים לתיאטרון עברו אלוני ובני מחזורו (ביניהם סמדר בן דוד והילה רביב) מסלול-סטודיו שכלל שיעורים ביידיש ובתולדות יהדות מזרח אירופה באוניברסיטת תל-אביב יחד עם כל הצוות של היידישפיל. מאז הם משובצים להפקות התיאטרון.

נצר הכיר את היידיש מהבית אך לא דיבר את השפה. כשאני שואלת אותו איך זה לשחק בשפה שהיא לא שפת אם הוא אומר "זה דורש יותר אינטליגנציה מעבר לכישרון ליכולת כפרפורמר וכלל מה שנדרש משחקן, זה לשחק בשפה אחרת ותהליך העבודה יותר ממושך". הוא נדרש להשקיע הרבה זמן כדי ללמוד את הטקסטים ומתקנא ביכולת הקליטה המהירה של מירי רגנדורפר, בעלת הוותק בחבורה ("גבערטיג", "הקוסם מלובלין", "ילדי הצל", "הזכייה הגדולה") שכבר הפנימה את השפה.

מירי (30) סיימה לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב והצטרפה לפני ארבע שנים וחצי לידישפיל. רק סבא שלה דיבר יידיש בבית ועל ההתחברות שלה לשפה היא מעידה בחיוך "זה בא לי טוב. למרות שאף פעם לא דיברתי היידיש כאילו הייתה שם כל הזמן וחיכתה שאני אגלה את המקום הזה".

לשאלה אם קהל הדוברים בבתי אבות מתקן אותם לפעמים בענייני השפה היא אומרת שזה דווקא מאפיין יותר את הקהל שבא להצגות התיאטרון. ובהקשר הזה מצטטת את אחד הבמאים של היידישפיל שאומר "יש יידיש של רומנים ויש יידיש של פולנים ויש יידיש של צברים וזה לגמרי לגיטימי כל עוד מדברים נכון". "זה יהיה מגוחך אם אני אנסה לשחק אותה כאילו אני זקנה מקראקוב, זה נותן נופך חדש וצעיר לשפה", היא מוסיפה. נצר מנצל את זמן הנסיעה לחזרות אחרונות, היום הוא שר בנוסף לתפקיד שלו גם את התפקידים של גלעד אדלר, משתתף קבוע במופע. לא קשה להבחין בהתרגשותו הכנה לקראת המופע.

מוזיקה לנשמה

והנה אנחנו כבר בבאר שבע. העיר נראית שוממה במידה מצויה, לא יוצאת דופן. אזעקות "צבע אדום" לא יפרו את שלוותה בשעות הקרובות שלנו כאן ( אם כי בלילה הקודם ובבוקר שאחרי יהיו פה נפילות גראדים). בית האבות "עמיגור" מדופן היטב בבטון כך שאנו מופיעים בלי חשש במועדון, מרחב "לא מוגן" באופן רשמי , אך אל דאגה – המקלט קרוב. הקהל מגיע בטפטוף יציב ואטי וממלא כמעט את המועדון. האנשים מבוגרים במיוחד. "הממוצע כאן בני שמונים פלוס" אומרת לי מנהלת בית האבות ילנה זרצקין, "רובם מוגבלים פיזית". רובם ככולם דוברי רוסית אך לא כולם דוברי יידיש.

כשהמופע מתחיל אני מתחילה להבין באופן בלתי אמצעי על מה דיברו מירי ונצר בדרך לאן. כותרת המשנה הקולעת של המופע ששמו "הגלגל מתגלגל" – דאס רעדל דרייט זיק" (ערך וביים מוטי אברבוך) היא "השיר היהודי בדמע ובצחוק". ואכן קשה שלא להידבק בשמחה ובעצב המתחלפים של הקהל - לשירים השמחים הם מצטרפים מייד במחיאות כפיים קצובות ובשירים העצובים זולגות הדמעות מעצמן. המופע עוקב אחרי תחנות חייו של האדם – מינקות ועד בגרות בשירים כמו "מאמאלה", "שיר ערש", "מוטל", "הכניסיני " בגרסת היידיש ועוד. בלי להבין יידיש אני מכירה רבים מהלחנים וכשמגיע הדואט "טוביה וגולדה" מ"טוביה החולב" אני חווה באופן בלתי רצוני הצפה קטנה של רגש מהגרון בואך לבלוטת הדמעות.

סמיון היה אחד הראשונים להגיע למועדון. הוא צפה בצוות שהתכונן למופע בפנים מאירות. הוא לא מדבר עברית וגם לא שומע כל כך טוב אבל אחרי הקונצרט הוא ניגש אלי ואומר לי "טוב מאוד, יפה, יפה" בזאת מסתכם אוצר המילים העברי שלו אבל הוא מטעים כל מילה בהתכוונות מלאה ובחיוך מאוזן לאוזן. קבוצה של קשישים מתקבצת סביבי מנסה להעביר לי את עוצמת החוויה מבעד למחסום השפה. המנהלת ילנה נחלצת לעזור לי לתרגם. "הם שמחים נורא. טטיאנה בארבי בכתה כששרו את `מאמאלה` והיא מסבירה : אמא זה הכי חשוב בעולם, היא נותנת את הכל". דינה אברמוב אינה דוברת יידיש, גם עברית לא כל כך "אני לא מבינה את המילים אבל המוזיקה מגיעה לנשמה".

לא אחדש אם אומר שההשפעה של השירים על דוברי היידיש עובדת בכמה רבדים - הם מתחברים באמצעותם לעבר, למשפחה, להיסטוריה, לסיפור האישי, לזיכרונות. מה שמפתיע קצת יותר הוא האפקט על מי שאינם דוברי השפה מילדות – הסגולה להיכנס ישירות ללב, בלי תיווך לשוני. אני נזכרת במה שנצר סיפר לי עוד בדרך על הופעה שהייתה להם במרכז גריאטרי גדול בפרדס חנה , מול קהל מבוגר מאוד. "מנהל המחלקה שם היה ערבי והוא בא בסוף המופע וחיבק את כולנו ואמר שכבר הרבה זמן לא התרגש ככה והקשישים שם מזמן לא התרגשו ככה".

"בשביל זה רציתי להיות שחקנית"

אנחנו נכנסים לוואן לקראת ההופעה השנייה והשיחות בעד ונגד המלחמה מתחלפות ברשמים מההופעה. הילה רביב (30, בוגרת בית צבי) חיכתה לאזעקות שלא באו "היה חסר לי אקשן" היא מחייכת בציניות רגעית "אבל היה כיף", היא אומרת, "ראיתי שהם מנסים לעקוב אחרינו, נזכרים במילים ושרים אתנו". זה לא מובן מאליו לדבריה, "הופענו גם במוסדות גריאטריים ושם אין תגובות ואין מחיאות כפיים".

בהפסקת הקפה בקניון לפני ההופעה השנייה אנחנו פוגשים מעריץ נוסף, צעיר יחסית, חוליו אלפרון בן ה-67. אני מזהה אותו מהמועדון והוא מזהה את השחקנים. שמע שיש מופע בבית האבות ובא לראות, למרות שהוא לא גר שם. הוא מת על יידיש "ריגשו אותי, הצחיקו אותי, נתנו לי לבכות. אני צריך לשפר את השפה, הבנתי אולי 20 אחוז אבל אני מת על זה". הוא זוכר את היידיש מילדותו בארגנטינה ומבקש מהשחקנים – "תנו לי תפקיד אצלכם ואני בא".

לפני שאני נפרדת מהשחקנים וחוזרת למרכז אני יושבת עוד רגע עם סמדר בן דוד (30, בוגרת ניסן נתיב). ליידיש היא מתחברת רק מהצד של אמא, אבא שלה תימני. היא שמעה שמחפשים בתיאטרון זמרים שמשחקים והגיעה לאודישנים. "אותי ממש הלהיבו הקונצרטים בבתי אבות", מספרת גם היא "זה מרגש אותי להופיע מול אנשים במקומות שאמנות זה פחות מובן מאליו. הם מקבלים את זה הרבה יותר, מעריכים את זה הרבה יותר ורואים את זה – יש יותר כבוד". "בשביל זה רציתי להיות שחקנית", היא מוסיפה, "לראות שאתה משפיע. לכמה רגעים אתה ממש נהנה והאנשים מולך נהנים. אלה הדברים שהכי כיף לעשות. כשאני מתעוררת בבוקר ואני יודעת שיש לי היום קונצרט אני הכי שמחה. זו תוספת יפה ליומיום, לחיים".