פעילויות לילדים, הצגות לילדים - האיש שהגיע למוזיקה בזכות אלות הגורל

שיחה עם המלחין הוותיק יחזקאל בראון על יצירתו החדשה, על יצירה בכלל ועל דרכו המוזיקלית

"אני בן תערובת"

כ-150 יצירות כתב פרופ` יחזקאל בראון, מחשובי המלחינים בארץ, חתן פרס ישראל, והוא אינו מרפה מן הכתיבה גם בימים אלה, כשהוא כבר בן 87. השבוע תושמע בבכורה עולמית סוויטה בשם "מן העיירה" שכתב לכנרת חיה לבני ולתזמורת הקאמרית הישראלית. ניצלנו את ההזדמנות לשוחח אתו על היצירה החדשה ועל יצירה בכלל.

את הסוויטה החדשה הלחין בראון מתוך מוזיקה שכתב למחזה "הרשלה מאוסטרופולי", שחיבר יעקב אורלנד ועלה בתיאטרון חיפה באמצע שנות השישים. כשהוא נשאל מדוע חזר דווקא עכשיו אל היצירה הזו הוא אומר "בדרך כלל כשמחזה יורד מהבמה גם המוזיקה יורדת יחד אתו וצוללת לתהום הנשייה. אני משתדל למחזר ולהשתמש מחדש עד כמה שאפשר בחלקים מתוך מוזיקה שכתבתי להרבה הצגות. את הרעיון נתנה לי הכנרת רות לבני מהתזמורת הקאמרית הישראלית. שמעתי אותה מנגנת כסולנית בקונצרט של מוזיקה עממית, שירים ביידיש וכו`. ואז עלה על דעתי הרעיון למחזר את המוזיקה מההצגה לפני כמעט מחמישים שנה. יצרתי ממנה סוויטה בשביל חיה לבני, לכינור סולו עם תזמורת ושילבתי כמה מהמנגינות של המחזה המקורי. המנגינות הן ברוח יהדות מזרח אירופה ורוח המסורת שירי עם וניגונים חסידיים אבל כולן מנגינות מקוריות שלי, לא השתמשתי במנגינות קיימות".

"מאין זה בא?" הוא שואל ומשיב מייד "גדלתי בארץ ישראל מגיל שנתיים (בראון נולד בברסלאו בשלזיה ב- 1922 – ה. א.ב) ובשנות העשרים והשלושים למדתי את שפת היידיש מארץ ישראל, מהרחוב, מהשכונה בעיקר. וגם כל מיני ניגונים חסידיים מאבא שלי שהגיע ממזרח אירופה. אמי הייתה ילידת גרמניה ושרה לי שירי ערש בגרמנית שלימים התברר לי שאלה שירים שוברט וברהמס וכו` . אני מין תוצר מעורב כזה, בן תערובת".

בראון הגיע אל המוזיקה בגיל מאוחר מאוד, רק באמצע שנות העשרים שלו. "ניגנתי בכינור בנעוריי אבל לא רציתי להיות כנר מקצועי. כל ילדותי ונעוריי אהבתי מוזיקה אבל זה היה חלק קטן מתחומי העניין שלי התעניינתי בספורט ובאלף עניינים יותר מאשר במוזיקה".

ואיך הגעת למוזיקה לבסוף?

"זה מין גורל. אלות הגורל לאט לאט כבשו את לבי, תפסו אותי והתחילו להוביל אותי למוזיקה. יש לי רק שנתיים של לימודים פורמליים באקדמיה למוזיקה. התחושה שלי שהיא שהמוזיקה כפתה את עצמה עלי מגיל מסוים מאמצע שנות העשרים שלי ויחד עם זה הייתי תמיד בטוח שכל מה שאני יכול לעשות כל אחד יכול לעשות. תמיד ידעתי לשיר מתווים, ומעולם לא למדתי תווים והייתי בטוח שכל אחד יכול לעשות את זה. בפעם הראשונה בחיי שראיתי פסנתר, אצל ילדה מהכיתה שלי, הייתי בן 7. התחלתי לנגן עליו מנגינות וכל הילדות אמרו וואו".

מוצא התפילות

ההשכלה האקדמית של פרופ` בראון כוללת גם תואר ראשון ושני בלימודים קלאסיים. בשנים אלה רכש לעצמו את ידיעת השפה הלטינית ששימשה אותו ב- 1975 כשהשתלם בזמרה גרגוריאנית במנזר פייר דה סולם בצרפת. בעקבות השהייה במנזר חקר את הקשר בין המזמורים הגרגוריאניים למנגינות היהודיות המסורתיות שהושרו בבית הכנסת וקנה לו שם בינלאומי בתחום מחקר זה.

"תמיד אהבתי מנגינות יהודיות מאז שאני זוכר את עצמי. אהבתי שירים של נשים תימניות שעבדו ברחובות, בחצר שבה גרנו. יותר מאוחר שמענו גם מנגינות בבית הספר. מהבית קיבלתי את שוברט ושומאן וברהמס וניגונים חסידיים ומבית הקפה ברחובות הכרתי מוזיקה ערבית שמאוד אהבתי (אז לא היו תקליטים של שירים עבריים וכל המוזיקה ששמעו בבית קפה הייתה ערבית בפטיפון מכאני עם אפרכסת גדולה). יותר מאוחר עשיתי עם הכרות עם רומנסות בלדינו ומסורת של יהודי ספרד וכו` וכו` ותמיד מאוד התעניינתי בזה.

"כששמעתי לראשונה נזירים שרים שירה גרגוריאנית הופתעתי כמה המנגינות דומות למסורת שלנו וזה משך אותי. ב-1975 נסעתי למנזר הצרפתי סן פייר דה סולם, שהוא החל מהמאה ה-19 המקום החשוב ביותר לעולם בחקר כתבי היד העתיקים של המזמורים הגרגוריאנים, וביליתי שם חודש שלם מבוקר עד ערב. מנצח המקהלה האב ז`אן קלייר, מגדולי החוקרים בעולם של השירה הגרגוריאנית לקח אותי תחת חסותו ולמדתי ממנו הרבה מאוד. היינו יושבים ומנתחים מנגינות גרגוריאנית ואחר כך עמדנו בקשר מכתבים קבוע במשך שנים".

בראון מצא דמיון מלודי בין המזמורים הגרגוריאני לבין הקריאה בתורה בבית הכנסת , פרסם מחקרים בנושא ורכש לעצמו שם בינלאומי בתחום הזה. בקצרה הוא מסביר שהדמיון בין שני סוגי המזמורים הוא ב"עקרונות של מבנה מלודי. קריאה בתורה נוסח אשכנז נשמעת לגמרי אחרת משירה הגרגוריאנית אבל אם בודקים לעומק את המבנה של המנגינות מוצאים מכנה משותף. ההנחה היא שהמכנה המשותף הוא שריד של מקור משותף. כי הנוצרים הראשונים היו יהודים ארצישראליים שהיו הולכים לבתי כנסת וכבר בימי בית שני הייתה מסורת של תפילה".

"הצורה מתגבשת תוך כדי כתיבה"

בין 150 יצירותיו של בראון יצירות תזמורתיות, יצירות קאמריות ויצירות קוליות רבות. אם למנות רק אחדות מהן: "אהבתה של תרזה די-מון" –עשר סונטות מאת לאה גולדברג שהלחין לקול ולפסנתר (1962), 15 שירי פסח למקהלה א-קאפלה לפי מנגינות יהודיות מסורתיות (1982), "ליל נא-אמון" למקהלה ולתזמורת, למילים של נתן אלתרמן (1985), "כינורו של דוד" - אורטוריה לסופרן, למקהלת ילדים ולתזמורת לפי המדרשים ותהלים (1990) ו-"הכסגון" - דיברטימנטו לשישיית כלי קשת (1998).

במה הלחנה לקול שונה מהלחנה לכלי ? האם זה שונה בכלל?

"בעקרון לא אבל כמו שכל כלי יש דברים שהוא יכול לעשות ודברים שהוא לא יכול לעשות ויש דברים שאופייניים לכל כלי כך גם בקולות של בני אדם יש דברים שהם אופייניים לקול האדם, הרבה יותר מכלים ויש דברים שהם לא מסוגלים לעשות. כשאני כותב מוזיקה לקול אני חושב במילים. כשאני מלחין למקהלה זה בדרך כלל טקסט. הקול נובע מהטקסט שממנו הוא נוצר - מהצלילים של המילים ומהרעיונות. כמו שכשאני כותב לקלרנית אני חושב קלרנית, ככה אני כותב לקולות של בני אדם. זה נעשה באופן לגמרי אוטומטי".

הזכרת את הטקסט. העברית היא אתגר למלחין?

"העברית היא אתגר נהדר למלחין, במיוחד העברית המקראית, אבל אתגר מספק מאוד למרבה הפלא. גם אותי זה הפליא בשנים הראשונות שזו שפה מאוד מוזיקלית אבל תלוי איך משתמשים בשפה הזאת. למשל התנועות החטופות, השווא הנע והחטפים שאין בשפות אחרות. אבל זה עניין לשיחה לימים רבים".

אתה יכול לתאר איך נולדת אצלך מנגינה?

"זה הדבר שהכי קשה לעשות. זה פשוט קורה. ואני אף פעם לא זוכר איך עלה בדעתי רעיון. מכיוון שאני מלחין לא של שירים לא של פזמונים אלא של יצירות לאולם הקונצרטים זה סיפור לגמרי אחר. שמוליק קראוס הוא לדעתי ממחברי המנגינות המופלאים ביותר שקמו לנו והוא לא יודע תווים. איך הוא המציא את המנגינות האלה ואת הרמוניות נפלאות בגיטרה שלו?

"אני לא מחליט מראש על הצורה. אבל הצורה מתגבשת תוך כדי כתיבה. לעתים אני מתחיל משהו ומסתבר שזה כלום ואין לזה עתיד. לרוב הרעיון הקטן שהוא שום דבר, אפילו טפשי ובנאלי נותן יותר סיכויים להתפתחות מעניינת מאשר איזה מנגינה יפה כי המנגינה היפה מתחילה ונגמרת ואין מה לעשות אתה. אולי רק וריאציות.

"לדוגמה - בשנה האחרונה הלחנתי עשרה שירים של היינריך היינה מן המקור בגרמנית. זו הייתה חוויה אדירה לעשות את זה. המנגינות צמחו מהמילים ואפילו אם הייתי מודע לזה, ואולי אני מודע לזה תוך כדי כתיבה, אבל מהר שוכח איך זה בא איך עשיתי את זה".

הילד והאלמנך בגזר העתיקה

קראתי שיש לך עניין מיוחד בצמחים ובבעלי חיים, בעיקר בעופות. האהבה הזו לטבע השפיעה עליך כמלחין?

"האהבה הראשונה שלי עד היום היא בעלי חיים וציפורים. אבל אין שום קשר למוזיקה. הכימיה או האלכימיה של היווצרות מנגינה זה דבר מסתורי לגמרי. אני לא מודע למקורות השראה מאין זה בא וזה לא מעניין אותי. כשאני כותב מוזיקה אני חושב בצלילים נטו לא ברעיונות לא כדרך ביטוי, אני לא מבטא משהו ודאי שלא את עצמי. אני חורז צלילים או בונה מבנים בצלילים. שומע בדמיון והחשיבה היא בצלילים ולא במילים. אני מניח שהעיסוקים האחרים שלי משפיעים ונכנסים למוזיקה שלי אבל אני לא מודע לזה.

אבל אחרי רגע קל הוא אומר: "אולי בדרך אחרת. כשהייתי יותר צעיר כתבתי שירים וחלק מהשירים הלחנתי ובשירים האלה יש ביטוי חזק מאוד לאהבה שלי את הטבע. לדוגמה `מדרש לוח גזר` שהכרתי לראשונה בגיל 10 דרך עיתון ילדים בשם `עתוננו` שהיה בו צילום די גרוע של לוח גזר עם כיתוב: לוח אבן מלפני 3,000 שנה, כנראה עבודה של ילד, תלמיד בית ספר. זה הקסים אותי . שנים חשבתי על הילד בגזר העתיקה שחרט על האבן אלמנך – לוח עבודות חקלאיות של שמונה עונות השנה (ארבעה חודשים בודדים וארבעה זוגות חודשים). כשהייתי יותר מבוגר כתבתי מין מדרש על לוח גזר. מדרש פיוטי על שמונה עונות השנה בעברית מודרנית ובהתייחסות לטבע ולחקלאות כמו שאני מכיר מניסיון שלי כי הייתי גם חקלאי, עבדתי בפלחה בקיבוץ משמר העמק. אחרי הרבה שנים הלחנתי את מה שכתבתי למקהלה פסנתר וקריינית – חיותא דביר שלה הוקדשה היצירה.

גם שירי הייקו עניינו אותי במשך שנים. ניסיתי את כוחי בתרגום שירי הייקו מיפנית דרך אנגלית לעברית ונוכחתי לדעתי שהעברית מצוינת לשירי הייקו. מבלי לשים לב עברתי מתרגומים לכתיבה של שירי הייקו מקומיים על הטבע והנוף בארץ ישראל. נכתבו 70 שירים ומתוכם בחרתי לימים 17 (כנגד 17 ההברות בשיר הייקו) והלחנתי אותם תחת השם `ערפילי שחר` למקהלה בת חמישה קולות (היצירה הוקלטה על ידי מקהלת האיחוד בניצוחו של אבנר איתי והונצחה לצד יצירות נוספות של בראון על גבי דיסק בהוצאת המכון למוזיקה ישראלית – ה.א.ב.).

כשהוא נשאל על תאריכים, הוא מעיר בדרך אגב "העניין הזה של הזמן לא מעניין אותי. כל תהליך כתיבת המוזיקה לא נראה לי בממד הזמן אלא בממד החלל" וכשאני מבקשת ממנו להרחיב את המשפט הזה הוא עונה: "אני שומע בצלילים אבל אני בעצם גם רואה, לא את התווים עצמם אבל משהו קורה מתרחש, והוא מתרחש תמיד באיזשהו חלל. וכשמדובר במוזיקה זה חלל דמיוני אבל כשאני שומע יצירה אני שומע אותה יותר כמבנה, אבל גם כתהליך (בזמן)".

ולגבי הזמן הוא מוסיף שעוד מילדותו הוא מתהלך עם דימוי של השנה העברית בראש "יש לי יחידת זמן שאני מודע לה מאוד – השנה של הלוח העברי, בגלל הקשר שלי לטבע של ארץ ישראל וגם למסורת היהודית הקריאה השבועית בתורה. השנה היא מין עיגול קצת אלכסוני כך שבתחתית העיגול נמצא הסתיו במעלה העיגול - האביב ואני מתנועע עם השנה נגד כיוון השעון. שעה 12:00 זה עכשיו, חודש אייר, ו-11:00 זה החופש הגדול וגם החגים היהודיים נמצאים שם גם אם אני בעצמי לא מי יודע מה שומר מסורת, לא אדם דתי".

מה זו לדעתך מוזיקה קלאסית ישראלית?

"אין דבר כזה. זה מוקדם מדי. לא הייתי מעז להחליט איזה מהמלחינים והיצירות אפשר לסווג כקלאסיקה צריך לחכות לפחות עוד 50 שנה. יותר קל לחשוב על שירים שנוצרו כאן לפני קום המדינה כקלאסיקה, שירים של אנשים כמו מתתיהו שלם, מרדכי זעירא, ידידיה אדמון ועוד אחרים. על אלה הייתי מעז לומר שזו קלאסיקה והחיוניות שלהם הוכחה. שוב ושוב חוזרים אחריהם. סשה ארגוב זה קלאסי. אבל זו כבר שאלה של טעם. אני את סשה ארגוב הכרתי אישית ואהבתי מאוד את האיש ואני מאוד אוהב ומעריך את המוזיקה שלו".

היצירה "מן העיירה" תבוצע בבכורה עולמית במסגרת קונצרט התזמורת הקאמרית הישראלית המוקדש למוזיקה יהודית. מנצח: אלי יפה. הקונצרט יתקיים ביום חמישי, 7 במאי 2009 ב-20:30 במוזיאון תל-אביב לאמנות במוצאי שבת, 9 במאי ב-20:30 באולם רפפורט חיפה.