פסטיבלים - ביקורת דיסקים: קורין אלאל, דודו טסה

הדיסקים החדשים של דודו טסה וקורין אלאל נעימים מאוד להאזנה, אבל אף אחד מהם לא הוציא את אורן בר-אל מגדרו.

חזק בקאוורים
(בדיוק בזמן – דוד טסה, הד ארצי)

לפני כמה שבועות זכיתי לחוויה מפתיעה ומענגת, כשצפיתי בדודו טסה נותן שואו מלהיב וסוחף על במת תיאטרון תמונע. הוא שר ברגש שירים שליקט מאלבומיו, וניגן בגיטרות בכישרון ובהתלהבות גדולים כל כך, עד כי סיום ההופעה בשיר "אני גיטרה" של נעמי שמר התיישב עליו בול, והמחיש את החיבור המוצלח כל כך שלו עם הכלי שאחז בידו.

גם מהאזנה לאלבום החדש של דודו טסה ברור לחלוטין שהוא מוזיקאי מחונן. בנוסף לשירה, טסה אחראי באלבום לרוב המילים והלחנים וגם להפקה המוזיקלית, שמשלבת את יכולות הפריטה הנהדרות שלו עם תכנותים אלקטרוניים, ותוספות של חלילים, כינורות וכלי הקשה.

על אף שיפור מסוים מהאלבום הקודם, דווקא ההתעקשות של טסה לכתוב בעצמו את רוב השירים שהוא שר, כנראה מונעת מהדיסק החדש להמריא. טסה כותב לחנים קטנים שיש ביניהם דמיון, ושברוב המקרים מתיישבים בזהירות על האוזן רק לאחר כמה האזנות. הרבה פעמים חסרה לשירים הנגיעה האחרונה, תוספת או עידון, שיעזרו להם להיות טובים באמת.

לא פלא שבמהלך הקריירה של טסה התבלטו בעיקר הביצועים שלו לשירים של אחרים, וגם פה הוא נמצא במיטבו כשהוא משתף פעולה עם יוצרים נוספים.

הקטעים המוצלחים ביותר הם "עלית לי בזיכרון" (שגם חודשים של טחינה רדיופונית לא נטלו ממנו לחלוטין את החן), "פוג אל נחל" המסורתי והיפה (שהופיע גם באלבום הקודם בשני מיקסים), "אני גיטרה" (כמחווה נאותה לבני אמדורסקי), ואולי המוצלח מכולם – "ימים צבעוניים". זהו טקסט מתוך ספר ילדים של דוקטור סוס שהביא כנראה לטסה השראה מיוחדת, ומלווה בהפקה ובביצוע משובבי אוזן ממש. רגעים כאלה הופכים את רכישת האלבום הזה לכדאית.

חזות מרוככת וקונוונציונלית
(הכחול של השמים – קורין אלאל, אן.אם.סי)

אצל קורין אלאל, יכולת ההלחנה נמצאת בראש סולם הכשרונות. הכמות הגדולה של להיטי הענק שכתבה אלאל לזמרות כמו גלי עטרי, להקת המכשפות ועוד, הפכו אותה לאחת מהכותבות הפופולריות ביותר כאן.

אחרי פריצה אגרסיבית בתחילת קריירת השירה שלה, חוותה אלאל התרככות מסוימת, שהתבטאה היטב גם באהדה עצומה של הקהל ובכמה אלבומי סולו, שבהם היא ידעה לנצל היטב את יכולת הכתיבה המשובחת שלה.

הההצלחות הגדולות נתנו לאלאל ביטחון לקחת את הקהל שלה צעד אחד נוסף אל תוך רגשותיה הפרטיים, והולידו את האלבום האישי "תנינענק". חוסר ההצלחה של האלבום, שננטש להעלות אבק על מדפי חנויות הדיסקים, הבהיר לאלאל שכדי לחזור למצעדי המכירות, מוטב לה להציג חזות מרוככת וקונוונציונלית יותר.

עבור האלבום החדש, ליקטה והלחינה אלאל טקסטים של כותבים שונים (מאיר גולדברג, יעקב גלעד, שמרית אור, וגם כתבה שניים בעצמה), ופינתה את במת ההפקה המוזיקלית לטובת עופר מאירי.

התוצאה הסופית משרתת היטב את המטרה. הטקסטים כתובים ברגש, וברובם כלליים מספיק כדי לא לעורר אי נעימות אצל השומע, הלחנים נעימים ולפעמים אפילו בעלי פוטנציאל להיטי, וההפקה המוזיקלית מסתברת כמלווה מושלמת לשירתה של אלאל.

המפיק המוזיקלי עופר מאירי, שעשה בעבר עבודה מצויינת באלבומים של עופרה חזה (ב"כל הנשמה" המעולה) ושל דנה ברגר (ב"עד הקצה" שהרים את הקריירה שלה), הביא אתו את המורשת האלקטרונית הקומוניקטיבית שבה הוא מתמחה, אבל לא ויתר על גוון הגיטרות הייחודי שמלווה תמיד את שיריה של אלאל.

התוצאה היא הפקת רוק אוורירית, מגוונת, מפצפצת ורועמת מספיק כדי לשעשע את האוזן, אך לא יותר ממה שרשימות השידור ברדיו אוהבות לקבל.