כל הקלישאות מתחום ביקורת הקולנוע מתמוססות נוכח סרטה של קרן ידעיה "אור". הוא לא מקסים והוא לא נעים, הכוכבות שלו לא כובשות את המסך והוא מקפיד באדיקות להשאיר את בלוטות הרגש על ניוטרל.
קרן ידעיה יצאה לבדוק ב"אור" טריטוריה לא פשוטה, וחזרה משם עם פרס מצלמת הזהב בקאן. סרטה מעניק לקהל הצופים בו חוויה מהסוג שאנחנו בדרך כלל לא מחפשים בקולנוע – מועקה, מועקה קשה.
הטרגיות עולה מן הניכור
ידעיה ושותפתה לכתיבת התסריט, שרי עזוז בחרו ל"אור" חומרים של שיא הרגש. אור בת ה- 17 (דנה איבגי) עובדת במיליון ואחת עבודות כדי לפרנס את עצמה ואת אמה רותי (רונית אלקבץ), וכדי להרחיק את רותי מהרחוב ומהזנות, אך כל זה לא מונע בסופו של דבר מהאם לחזור לרחוב וגם הבת תלך בסוף בדרכה.
את השלד העלילתי העגום סגננה הבמאית באיפוק קולנועי עצום. "אור" מתעלם מסך כל הפעלולים הקולנועיים שיכולים להפעיל כל סוג של רגש אצל הצופה – מוזיקה, תנועת מצלמה והומור, ובוחר לזקק את הסיפור הטרגי דווקא מתוך ניכור קולנועי, באמצעות פריימים סטטיים של המצלמה, שאל תוכם ממוסגר הסיפור.
לכן משחקן של דנה איבגי ורונית אלקבץ כל כך ראוי לציון – הוא לא מסוגל ל"כבוש את המסך", אבל הוא כן מצליח לשכנע גם מבעד לכל הסייגים הצורניים החמורים שמטילה עליו הבמאית. בהדרכת ידעיה, השתיים מציבות רף גבוה, כמעט מטריד, של היפר-ריאליזם, ויוצרות דמויות שנאחזות בזיכרון ולא מרפות.
מסע ארוך ללא פורקן
הניגוד, שלא ניתן לגשר עליו, בין הצילום המנוכר במכוון לבין הדמויות המשכנעות כל כך, עומד בלבו של הסרט. החושך סוגר לאט לאט על גיבורות "אור" אבל העיניים לא מתלחלחות אפילו לרגע. מתחילת הסרט יוצר הניגוד הזה בצופה תחושת מועקה מכבידה והולכת שלא מגיעה לכדי פורקן לא כשכבים האורות באולם, וגם לא מאוחר יותר.
אם זנות היא דרך מהירה לפורקן גברי, "אור" הוא מסע ארוך ומדכדך ללא שום פורקן בסופו. ידעיה יוצרת סרט שבמפורש נועד להטריד. לא סתם לתאר מצב, לא לרגש, לא לנתח תופעה ואפילו לא לבקר אותה. אלא להטריד, לעורר חוסר נוחות ועצבנות - להעיק. "אור" מתבונן בפיסת מציאות מדכאת עד עפר, שרובנו היינו מעדיפים שלא להביט בה, וגורם לנו לחוש את המועקה הנפשית בעצמות, לא רק לראות אותה על המסך.
לכן אי אפשר להמליץ על הסרט הזה בלב שלם ובעיניים בורקות. עליבות חיים של זונה היא אולי מקום שצריך לבקר בו פעם אחת לפחות, כי גם זו מציאות אנושית. ועם זאת - לא תצאו מהאולם טובים יותר, או צודקים יותר או אנושיים יותר.
אבל האפקט המאוד לא מזכך מתהפך בבטן ולא מוצא מנוחה. זה הכל. וזה די הרבה לסרט, ובעצם לכל יצירת אמנות.
עוד על "אור"
הילה אהרון בריק
06/10/2004
:תאריך יצירה
|