פסטיבלים - ריטה בהופעה, רגע לפי שיקאגו

רגע לפני עליית המחזמר המתוקשר "שיקאגו" הלך אורן בר-אל לראות את ריטה מופיעה בפעם האחרונה בסיבוב הנוכחי במבצר שוני. זמן טוב להיזכר איך התחילה הקריירה של הדיווה הכי רצינית שצמחה פה, ולבדוק מה קרה לה מאז..

רעבה לקהל

ב-1986, אחרי שנים שבהן שלטו זמרות מצועצעות ונפוחות שיער במצעדי הפזמונים, פרצה ריטה לאויר ושינתה את כללי המשחק. היא הייתה אגרסיבית ותיאטרלית, היה לה קול חזק ומרשים (והיא לא פחדה להשתמש בו), ויותר מכל היא הייתה רעבה. רעבה לשיר, רעבה להציג את כשרונותיה ורעבה במיוחד לאהבת הקהל.

אנשי קידום המכירות של חברת הליקון ידעו לנצל ולהעצים את הכישרון והרעננות שהביאה איתה ריטה, ונווטו את דרכה בחכמה ובמהירות להיות הזמרת המצליחה והנערצת ביותר בארץ. הופעות נועזות ולעיתים מעט גמלוניות בטלוויזיה הפכו אותה לשיחת היום, ונתנו תחושה שסוף סוף צמחה כאן זמרת אמיתית, שלמרות היותה שונה וקצת מוזרה, אינה חוששת להציג את עצמה כמו שהיא.

האלבום הראשון של ריטה היה מיצג כפול של כשרונות. מלווה בבעלה שהיה אז בשיא היצירתיות שלו ובנה עבורה קבוצה של שירים מלודיים, נתנה ריטה דרור לקולה ולשירתה. האלבום השני ("ימי התום"), שוב בניצוחו של רמי קליינשטיין, הציג את ריטה כבוגרת יותר והכיל רצף יוצא דופן של שיאים מוזיקליים, שלא נשבר כמעט לאורך האלבום כולו. זהו ללא ספק האלבום הטוב ביותר של ריטה עד היום.

זה לקח קצת זמן, אבל בשלב מסוים התחילה הנסיגה. האלבומים עדיין נמכרו היטב, ההופעות עדיין היו מפוצצות, אבל זה היה רק עניין של זמן עד שהקהל יחוש בשינוי. השירים הפכו כבדים ופומפוזיים, וההופעות החיות מלאו במניירות ממוחזרות מהימים הראשונים.

עמוסת כשרונות, מתחנחנת

אחרי אלבום שיצא בשנה שעברה ושהיה לפיאסקו מושלם, והופעה חיה שבה ניסתה ריטה ללא הצלחה לקרב אליה בחזרה את הקהל, הופעתה בסוכות האחרון, בפסטיבל היין בבנימינה, המנוטרלת מרקדנים ותזמורת גדולה, נראתה כמו הזדמנות מצויינת לבדוק מה נשתנה ואולי אף התחדש, אצל הגברת בעלת הקול המרשים.

ובכן, אחרי כל כל הרבה שנים על הבמה, ריטה מרגישה שם כמו דג במים. היא יודעת לפלרטט עם הקהל ולפרוט אצלו על כל מיתרי הרגש, מבלי צורך במלווים או עזרים פירוטכניים. בהתעלמות בוטה מהאלבום האחרון, בחרה ריטה לשיר את מיטב הלהיטים מאלבומיה, וכדי לתבל את העסק הוסיפה מדי פעם ביצועים מרשימים לקטעים אופראיים, וגם ל"ירושלים של זהב". ליווי קלידים מינימליסטי ורגוע של שני נגנים, הותיר את הבמה פנויה להצגת היחיד המרתקת של זמרת עמוסת כשרונות.

שלא כמו הקהל שלה, ריטה חושבת שכל זה אינו מספיק. היא אינה סומכת על כישוריה הטבעיים שיכבשו את הקהל, ועל כן אינה מפסיקה להתחנחן ולנסות ולייצר תמימות, שברור לכל עין שכבר אינה קיימת עוד. כמה רגעים לפני סוף ההופעה, היא אף אינה שוכחת לשלח את אימרתה המסורתית, ולהבטיח שהערב יימשך עוד שעות רבות.

בסופו של דבר, נשארתי בתחושה שריטה עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. יש לה כל כך הרבה להציע, כך שלא ייתכן שכל השיאים נמצאים כבר מאחוריה. קולה צלול וחזק מתמיד והיא מלאת אנרגיות. אני רק מקווה שהיא תזכור לקחת נשימה ארוכה ומשחררת עכבות לפני שתפנה להקליט את אלבומה הבא, ואולי, גם להעיף מבט לאחור, כדי להיזכר עד כמה פעם היא הייתה רעבה. אולי התפקיד של רוקסי הארט ייתן לה את זריקת המרץ הדרושה.

שיקאגו נוסח תל-אביב: ריטה - הסוררת המאלפת

אורן בר-אל