השיבה אל סיפור מוקדם של ש"י עגנון זימנה לצבי גורן היכרות מרתקת עם יוצרים צעירים שמחפשים משמעות מורכבת לחוויית התיאטרון.
בשוליים בכל עת ובכל מקום
בראשית היה עגנון. כך חייבים לפתוח כל מאמר ביקורת על הצגת תיאטרון שגואלת משכחה את מיטב הפרוזה העברית, ומוצאת בתוכה יסודות שעליהם היא נבנית כאנדרטה.
"עובדיה בעל מום" הוא סיפור קצר שהופיע בקובץ "על כפות המנעול"(בהוצאת שוקן). הסיפור עוסק בדמויות משולי החברה היהודית של גליציה, שבה נולד הסופר, ובה בעת אלה דמויות משולי החברה בכל עת ובכל מקום.
עובדיה, שואב מים, גיבן וקיטע, משודך לשייני-סריל, צעירה מתירנית שרק חופה וקידושין יהפכו אותה ממושא רכילות לאישה מכובדת. שניהם, ה"אחרים", מחפשים את התיקון למעמדם, והדרך לכך עוברת דרך תחנות כמו בית המחולות – כינוי עדין ויפה כל כך לבית זונות , בית החולים, .בית האדונים ובית הסרסורית. ההתפתחויות העלילתיות כוללות גם אלימות, אונס, הריון, החלמה והשלמה.
המידה הראויה
שפתו של עגנון נשמרה היטב בעיבוד של הבמאית לילך דקל והיא נכס חשוב לדרך עיצובה של היצירה כולה. דקל, המוכרת למבקרי אתר "הבמה" מביקורות ומדיווחים שהיא כותבת בו, מביאה עמה ניסיון ותעוזה לזירה הבין-תחומית שבה מועלית ההצגה החדשה.
למעשה, זאת עבודת בימוי מורכבת ביותר, שמשלבת בתבונה רבה תחומים כמו תיאטרון-סיפור ומיצג לצד עיצוב ברור של הדמויות, הנסמך אל עקרונות התיאטרון הקונבנציונלי. יתר על כן, לילך דקל מביאה עמה שני מאפיינים חשובים לעבודתו של כל במאי: עין ואוזן.
משום כך עיצוב הבמה במערה האינטימית של החאן הירושלמי מעניק חווייה משוכללת מאוד, המתייחסת אל אמנות הציור – ההצגה נפתחת ונחתמת בתמונות רמברנדטיות, שבהן ההתייחסות אל האור הוא אחד הנסים הגדולים. את ההישג הזה הפיקה דקל בסיועם המרשים של מירב אוחיון, מעצבת התפאורה והתלבושות, ודניה אלירז מעצבת התאורה.
התפאורה של אוחיון מורכבת מצינורות גדולים של פח מגולוון, המשמשים כחומר ביד היוצר בידי השחקנים, ויוצרים תמונות עשירות מבע. התאורה של אלרז מעניקה נפח גדול לחלל הבמה, בהתאמה מוחלטת לשינויי התפאורה והעלילה. אוחיון, אלרז והבמאית, מצאו מידה ראויה ביותר להמחיש את עולם העיירה ואת העולם הנפשי של הסיפור של עגנון.
את יסוד העולם הנפשי מעצים עוד יותר המלחין אילן גרין, המוכר מימי "נקמת הטרקטור" ו"דורלקס סדלקס" והרפתקאותיהן המוזיקליות, ואחר כך מהצגת "עורי" המהוללת. כאן, בהצגה הזאת הוא מפליג למחוזות סאונד מרתקים, במוזיקה עשירה, המתחברת היטב גם לקטעי המוזיקה היפהפיים לנבל קלטי, שאותם הלחינה השחקנית עדיה גודלבסקי, שאף פורטת אותם במהלך ההצגה, (וכך גם השחקן אמיר ירושלמי).
יהלום בימתי זוהר
הנבל הופך לשותף פעיל בהצגה ובסיפור העלילה, כמין קול שני - בדרך כלל לעדיה גודלבסקי המתפקדת בעיקר כמספרת הסיפור, אם כדמות המרכזית או כדמויות חולפות, או כמספרת המתבוננת מבחוץ. היא עוברת מ"תפקיד" לתפקיד בטבעיות, מעצבת דמות חיה מאוד של שייני-סריל, המחזרת ומחוזרת, המתפקרת והנאנסת, וקולה קשוב לניואנסים דקים של כל משפט שהיא אומרת. חבל רק שאינה תמיד מקפידה על ההגייה, וחלק מקטעי הטקסט מטשטשים.
אמיר ירושלמי הוא שחקן צעיר שעתיד בימתי מעניין צפון לו. הוא מעצב את אחת הדמויות החזקות ביותר שנראו אצלנו בתיאטרון הקונבנציונלי ובפרינג`. הוא יוצר את עובדיה, תוך ניצול מרשים של איכויות קול ותנועה, כדמות נוגעת ללב, הממגנטת במאמציה להיות כאחד האדם. את נכותו של עובדיה וכן גם את עוצמתו המאיימת של העבד האנס הוא מיטיב לשרטט בקווים דקים, כנזהר מפני הגזמה, ממש כפי שהטקסט העגנוני מצייר אותם.
לילך דקל השכילה לחבר את כל המרכיבים, הטובים מאוד כשלעצמם, לכדי אמירה שלמה, אך לא כאיור לטקסט - אלא כתרגומו הבימתי המשלים. זהו הישג ליוצרת הצעירה שליטשה יהלום בימתי זוהר באור יקרות.
מועדי הצגות
ריאיון עם לילך דקל
צבי גורן
01/11/2004
:תאריך יצירה
|