קבוצת המחול נעה דר מעלה את "החלום הוא צייר גדול" - מופע חדש לילדים המבוסס על שירי לאה גולדברג. צבי גורן ולילך דקל ביקרו שניהם במופע והם מדווחים, כל אחד בדרכו.
משובה ושעשוע ברוחה של גולדברג
מאת: צבי גורן
ההנאה תמיד מובטחת למי שמעיין בסיפורים והשירים לילדים שכתבה המשוררת לאה גולדברג, שהם אחד הנכסים היקרים שהורים יכולים, אף חייבים, להעניק לילדיהם. בזכות השפה, בזכות הקריצה, בזכות האהבה.
הכוריאוגרפית נעה דר, בסיועם של חגית רכבי ניקולייבסקי שערכה את התמליל וישראל ברייט שכתב מוזיקה מקורית, צירפה כמה מפניני המחרוזת של המשוררת לעדי של תנועה, משחק ושירה, במופע חדש לילדים.
המופע מתקיים על במה יפה שעיצב אבי שכוי, שעיקרה חלון גדול המשקיף אל נוף יפה, ואל הגשם שבגללו נשאר בבית גיבור העלילה, גד, המסרב ללבוש מעיל גשם כדי לצאת עם אמו אל סבתו.
סבטלנה ברגר עיצבה תלבושות אפקטיביות מאוד לקטעי החלומות שגדי חולם, ולריה גלוזמן הכינה את האבזרים המתאימים, והתאורנים מישה צרנבסקי ואינה מלקין צובעים אותם באורות קסומים.
הלחנים של ישראל ברייט קליטים למדי, אם כי אינני בטוח שיהפכו ללהיטים, והוא עצמו שר כמה מהם יחד עם אייר וולפה, הנושאת בעול העיקרי של המופע, בתפקיד הילד גד. וולפה רהוטה וקלת תנועה, ובשירים המוקלטים היא מצוינת (ואף את הדיבוב לפלייבק היא מבצעת בשלמות המטעה לחשוב שזה ביצוע חי).
נעה דר יצרה תנועה נקייה מאוד, השומרת במכוון על קו התמימות כאומרת – כאן לא מדובר במופע מחול לשמו, ולא בניסוי של חדשנות כוריאוגרפית, אלא במופע תיאטרלי שהמחול, כאחד ממרכיביו, נועד לספר או לאייר סיפור.
הרקדנים מחליפים דמויות בקלילות, ואף אינם מסתירים את השעשוע ורוח המשובה שדבקו בהם, ממש כשם שאלה ניכרים במקור של גולדברג ובעיבוד הבימתי של דר. וגם הפיל-פילון והדובון היו שם על הבמה ואף רקדו להנאתנו לקראת הסוף הטוב, להנאת קהל הילדים, הוריהם, ופה ושם גם הסבים והסבתות.
"החלום הוא צייר גדול", צילום: תמר לם
פתיחה מאכזבת ודימויים פיוטיים
מאת: לילך דקל
העבודה "החלום הוא צייר גדול" נכנסת בראש מורם לרשימת "החבר`ה הטובים", ולו רק משום שהיא מעלה באוב את שיריה היפהפיים של המשוררת לאה גולדברג.
סיפור המסגרת מבוסס על השיר "אני לבדי בבית". שיר המתאר את מעלליו ותחושותיו של גד, ילד שמסרב ללבוש מעיל ולכן נענש ונישאר בבית. גד הוא דמות שאינה לגמרי מאופיינת, וייחודה צומח משילוב של שירים נוספים לתוך סיפורו, ומהדמויות הדמיוניות שעמן הוא נפגש.
הפתיחה מעט מאכזבת – יש חוסר איזון בין המוזיקה לקולותיהם של השחקנים/רקדנים, השירים המושרים בפלייבק יוצרים תחושה פלסטית, הריקוד הסלוני סתמי והתאורה עוצרת את הקסם במושכות כמו עגלון המאט את סוסיו. גם המבנה הדרמטי חיוור.
על כל אלה מפצה מעצבת התלבושות סווטלנה ברגר, שמרשה לעצמה לעוף עם הדמיון. כעשר דקות לאחר תחילת המופע הרקדנים עוטים על עצמם "עורות" של חיות שונות ועולם הפנטזיה מנצנץ פתאום.
לתלבושות הנפלאות מתווספים דימויים פיוטיים המגיעים לשיאם בתמונה בלתי נשכחת של רקדנית החובשת מסכה ומגלמת בובה שמשיטה את גד בתוך כובע סירה, כשבה בעת, בקדמת הבמה חולפים להם הרקדנים שמחליפים סגנונות ריקוד (ריקוד הודי, פלמנקו, ריקוד יפני ועוד) כמו על סרט נע. אפשר היה למקצע יותר את סגנונות הריקוד השונים ולא להסתפק בסימון שלהם, אבל לרבגוניות כוח משלה.
אייר וולפה היא שחקנית מוכשרת שהעניקה לנו את אחד המונולוגים המרגשים שנראו על בימות ישראל בביצוע המאלף של בת יפתח בהפקה הבלתי נשכחת "ויאמר וילך" של רינה ירושלמי. וולפה, בתפקיד גד, מעצבת דמות שובבה ומלאת חן. אילו היתה הכוריאוגרפית והבמאית נעה דר, מאפשרת לה גם לנוח קצת מדי פעם ופשוט להיות שם, הייתה מתקבלת דמות מקסימה ולא כזו שרוצים לחבר לאינפוזיית ריטלין.
ישראל ברייט כתב מוזיקה עשירה ומלאת עוצמה לקטעי המחול, אולם הלחנים לשירים של גולדברג לא עשו עמם חסד. ובכל זאת אי אפשר היה שלא להתרגש מהדואט החינני בין אחת הרקדניות (השמות אינם מזוהים עם התפקידים שהרקדנים מבצעים) לבין אייר וולפה בשיר על ה"ילד הרע שנכנס בי", או מהביצוע הויזואלי המפעים ל"כובע קסמים".
משך המופע כחמישים דקות והוא מומלץ לגילאי ארבע ומעלה.