פסטיבלים - ביקורת דיסקים: ויה קון דיאס , בבו וסיגאלה

האלבום הרב-לשוני והרב-סגנוני החדש של של ויה קון דיוס מעניין למדי אבל קצת מתפזר. לעומת זאת - את שיתוף הפעולה המענג בין בבו ולדז לדייגו אל סיגאלה לא כדאי להחמיץ. אורן בר-אל מבקר.

מפוזרת בלהט

את "Vaya Con Dios" (מספרדית – "לך עם האלים"), מכירים בעיקר בזכות השיר "What’s a Woman", שהופיע בכל מיני אוספים אי שם באמצע שנות התשעים, עד שהשתקע לבטח בפלייליסט של גלגל"צ. זהו בעצם הרכב של אישה אחת ושמה דני קליין, זמרת נשמה בלגית עם קול מאוד מיוחד, ששואבת מאפיינים משלל סגנונות מוזיקליים, החל מהקברט התיאטרלי, דרך הגוספל והקאנטרי האמריקניים, ועד לשנסונים הצרפתיים.

חוץ מביצוע השירים קליין גם כותבת ומפיקה את רובם, ובזכות הגיוון הגדול בסגנונות והשפע האינסטרומנטלי, לכל אחד מהאלבומים של ההרכב יש אופי משלו. בשלושת האלבומים הראשונים (ובעיקר בשני ובשלישי), הצליחה קליין לשלב היטב את שלל ההשפעות יחד עם הפקה מעניינית ולחנים יפים, ולייצר מוזיקה מתקתקה, מענגת וחובקת עולם.

כמעט עשור שלם אחרי אלבום רביעי מאכזב ושני אוספי להיטים בדרך, מוציא ההרכב את אלבום האולפן החמישי, ובו מתרחב הרפרטואר אף יותר. אל שלל הסגנונות מצטרף הפעם גם גוון רוקיסטי מחוספס קלות, ולרשימת השפות, שכללה עד היום את האנגלית והצרפתית, מצטרפות הפעם כמה נוספות (גרמנית, איטלקית, פורטוגזית).

הפתיחה הדרמטית של האלבום מעלה זיכרונות נעימים מהשיר הפותח את האלבום "Time Flies". הלחן המעניין, שהולך ונבנה עד להתפרצות המיוחלת של הפזמון והרגיעה שבהשלמה שמגיעה אחריו, תואם היטב את נושא השיר, שמדבר, איך לא, על אהבה נכזבת. אל כל אלה מצטרף קולה העוצמתי של קליין, שמצליח להחצין היטב את כל צפונות השיר.

בהמשך האלבום נעשים מאמצים גדולים להשאיר את המאזין בעניין. הסגנונות מתחלפים, השפות משתנות, מקהלות שלמות מספקות קולות רקע, וגם זמרים אורחים מצטרפים מדי פעם (בשני שירים מסורתיים ויפים בצרפתית ופורטוגזית). כפי שמשתמע מהתיאור היצירה הזו אכן מפוזרת למדי, אבל היא גם מבוצעת בלהט, ועשירה בצלילים שמפיחים חיים במערכת הסטריאו.

Vaya Con Dios – The Promise, PIAS/NMC

קצר וכובש

מוזיקה קובנית, כשנותנים לה את ההזדמנות הראויה, יכולה לספק לא מעט רגעים של נחת. מדובר בעיקר על יצירות רגישות ועשירות דוגמת "בואנה ויסטה קלאב", שחושפות רבדים עמוקים של התרבות הזו.

הפסנתרן הקובני המחונן בבו ולדז, שנחשב כבר בשנות החמישים לאחד מהמוזיקאים המובילים במולדתו, והזמר הספרדי דייגו אל סיגאלה, חברו יחד בשנה שעברה להקלטת אלבום שכולו מחווה לקלאסיקות לטינו אמריקאיות. באלבום הם מערבבים בין טנגו, בולרו, פלמנקו, ג`אז לטיני ובוסה נובה, כשכל אלה עטופים בנגינת הפסנתר המלטפת והחמה של ולדז, ומבוצעים בקולו הצרוד והעמוק של סיגאלה.

אל השילוב הכובש שיוצרים השניים, נוספים בעדינות גם כלי נגינה נוספים - כלי הקשה לטיניים, גיטרה ספרדית וסקסופון מונחים שם כאילו בפינצטה, כדי להעשיר את הצליל מבלי להפר את השלווה הנעימה. שיאו של האלבום הקצר הזה (תשעה שירים, ארבעים דקות בלבד), מגיע בביצוע ליצירתו של אנטוניו קרלוס ז`ובים, שבו מתארח גם קולו הרך של קטאנו ולוסו. תענוג אמיתי.

Bebo & Cigala - Lagrimas Negras, BMG/Hed Arzi