סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קלאסי
לוח האירועים 2024 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פוליטיקה ותיאטרון בלונדון
 

 
 
מחזה קלאסי ומחזה מודרני בתיאטרון הלאומי הבריטי מציבים מראה לדמוקרטיה בת זמננו ולשלטון החוק. צבי גורן מדווח מלונדון


"ברוכים הבאים לתֶבַּי" - פמיניזם והומור
 
המערכת החברתית והפוליטית בבריטניה כיום ניצבת בפני שורת מאבקים פוליטיים שלידתם בתבוסת הלייבור בבחירות האחרונות וכינונה של ממשלת קואליציה שמרנית-ליברלית, צעד שבעיני השמאל והאיגודים המקצועיים נחשב למהפכה, או גרוע מזה לתפיסת שלטון בכוח. המענה על כך יכול להיות כוחני, ואת זה בדיוק מכינים באיגודים, שמאז הכנעתם על ידי מרגרט תאצ'ר כמעט ונעלמו מהמפה הפוליטית כאן.
 
על רקע זה, ובצירוף מקרים שתמיד מרענן את חווית התיאטרון, עלו בתיאטרון הלאומי המלכותי שתי הצגות, שעל פניהן אין קשר בינן לבין המתרחש בבריטניה. אבל, גם כאשר מדברים על המהפכה הצרפתית, במחזה "מות דנטון" של גיאורג ביכנר, וגם כאשר ב"ברוכים הבאים לתבי" של מוירה בופיני מרחיקים אל אפריקה והניסיון לקיים בה משטר דמוקרטי,  האוזן שומעת פעמונים בריטיים מקומיים של שחיתות, נקמנות ועיוות.
 
"ברוכים הבאים לתבי" הוא מחזה בעל פנים רבות. המחזאית מוירה בופיני, שהיא למרבה ההפתעה המחזאית השנייה בלבד שמחזה שלה עולה בתיאטרון הלאומי, איננה מסתירה את עניינה הפמיניסטי, והנושא הזה מככב ושולט במבנה ובעלילה המורכבים שרקחה. 

 ברוכים-הבאים-לתבאי-01.jpg
"ברוכים הבאים לתבי", צ'וק איווג'י ורקיי איולה כנסיך תדיאוס ופרגיאה (צילום: נובי קלרק)
 
העלילה מתרחשת במדינה אפריקנית שעתה זה התקיימו בה בחירות דמוקרטיות ואשה נבחרה לנשיאה. לטקס השבעתה מגיע נשיאה של מעצמת העל שאמור להעניק למשטר החדש חבילת הטבות שיעלו אותה על דרך חדשה, כלכלית, חברתית ופוליטית. אלא שבופיני החליטה לתת לעלילה הזאת משקל כבד פי כמה וזאת היא עושה בסיוע מסיבי של המיתולוגיה היוונית, כפי שניתן להבין כבר משמו של המחזה.
 
כך, הבחירה בתבי כמקום העלילה מתחברת מיד לסיפור אדיפוס ובעיקר לסיפורה של אנטיגונה, בתו, ומאבקה נגד קראון על זכותה לקבור את אחיה שנהרג בקרב עם אחיה האחר. אצל בופיני גם קראון נהרג בקרב, ואלמנתו יורידיצ'ה – שבסיפור המקורי יושבת בארמון וסורגת – היא השליטה הנבחרת של תבי (רעיון שנולד בהשראת בחירתה של נשיאת ליבריה לפני כמה שנים).
 
לטקס הכתרת של יורידיצ'ה מגיע תזאוס, שמתעקש כי תוארו הוא “האזרח הראשון של אתונה". כראש מעצמת העל הדמוקרטית (ספרטה היא כמובן היריבה הלא דמוקרטית) הוא בא להבטיח את המהלך הדמוקרטי החדש ולרפד אותו בסיוע כלכלי מקיף. במהלך הדברים יתברר כי השאיר בבית את רעייתו פדרה ובנו היפוליטוס, ולמיתוס של תבי חודר גם המיתוס הרומנטי הזה. 

תזאוס מתערב בסכסוך הפנימי של תבי כאשר הוא תומך ברצונה של אנטיגונה לקבור את אחיה פולינקס, שנהרג במלחמת האחים שפרצה בינו לבין אחיו, שנהרג ונקבר בכבוד מלכים. לצד התביעה הזאת מתייצבים גם נסיך מקומי שנודע ברציחותיו וגיסתה של אנטיגונה. שילוב האינטרסים שלהם מוליך ברגע מסוים להתקוממות שמפילה קורבן צעיר חדש – ומוליכה להתפכחות של כל הנוגעים בדבר.
 
מסובך? בהחלט. אבל גם משעשע בשתי רמות. האחת היא זו שבה הסמיכה בופיני  את העלילה האפריקנית בת זמננו למיתולוגיה היוונית, ולא ויתרה בין השאר על נוכחותו של הנביא העיוור תרזיאס, כגבר-אישה. הרמה האחרת היא ההומור השופע שלה – בדרך כלל בטקסטים של הנשים שהתמנו לתפקידי מפתח בממשל החדש - בכל רגע נתון, ואפילו הוא דרמטי כמו תמונת ההתקוממות כשלפתע פתאום כולם שולפים אקדחים המכוונים זה אל זה, או התמונה שבה היימון העיוור מציע בטעות נישואין לאיסמנה, ובמיוחד בתמונה שבה תזאוס מנסה לממש את גבריותו בחיזור ליל אחר יורידיצ'ה, כדי להדק את הברית ביניהם.

ברוכים-הבאים-לתבי-02.jpg 
"ברוכים הבאים לתבי" (צילום: נובי קלרק)
 
את המחזה הזה ביים בתנופה שקספירית ריצ'רד אייר, מגדולי במאי בריטניה ומי שהיה מנהל התיאטרון הלאומי תשע שנים עד 1997. טים האטלי עיצב את התפאורה הגדולה, המערבת עתיק וחדש – בהריסות המחברות אותם, ובראש צוות השחקנים הגדול בלטו ניקי אמוקה-ברד כיורידיצ'ה נלהבת, דייוויד היירווד כתזאוס שרמנטי נוסח אובמה, צ'וק איווג'י כנסיך האופוזיציונר, טרייסי איפיכור כאנטיגונה המיוסרת, ובעיקר ברוס מאיירס הוותיק כתרזיאס העיוור.
 
בסופה של ההצגה שאלתי את עצמי האם לכל זה יש משמעות? התשובה כמובן בעיני המתבונן. אני, כישראלי, לא יכולתי שלא לשמוע הדים לזיקה המתקיימת אצלנו בין מיתוס למציאות, בין עבר לעתיד, בין התחשבנות לתקווה. לעומת זאת, לא התרגשתי מהרעיון שאישה תעמוד בראש המדינה, שהרי בסופו של דבר כפי שלמדנו בעצמנו, כפי שלמדו הבריטים, ההודים, הסרי-לנקים, הפיליפינים, הבנגלדשים והארגנטינים, העומדים בראש סופם ליפול בלי הבדל דת, גזע ומין.  
 
זהו, כנראה, כלל הברזל של כל מהפכה. כך קרה במהפכה הצרפתית, כך קרה במהפכה הבולשביקית. וכך קרה בהפיכות החצר מאז ומעולם. ולא משנה אם רעיון גדול היה שם או רק תאוות שלטון. מי שמטפס למעלה יודע זאת. השאלה היא תמיד מתי ובידי מי.
 
"מות דנטון" - מרחץ דמים בצמרת המהפכה
  
 
במהפכה הצרפתית כיכבו רבים, ששמותיהם נישאים גם בלי לדעת מה היה חלקם במה שהתרחש שם, מה תרמו, מה שללו, ומתי בדיוק גם שילמו בראשיהם. כמעט כולם. גם בלי טלוויזיה או רדיו הידיעות על גורלם נפוצו במהירות, כשם שתורותיהם ודעותיהם כבר חדלו להרטיט לבבות, ותחתם שלטה בהכרת ההמונים הגיליוטינה. זו שהייתה להם שעשוע, ומהר מאוד הפכה להיות תער-גורלם.
 
משום כך אולי אין זה מפתיע ש-35 שנים בלבד אחרי המהפכה הצרפתית ושפיכות הדמים הגדולה שחוללה – וחמש שנים אחרי המהפכה של 1830 – נכתב "מות דנטון" אחד המחזות החשובים ביותר על הנושא הזה, ועל מרחץ הדמים בצמרת המהפכנית.  זה היה המחזה הראשון של גאורג ביכנר, שהיה רקבן 21, כשכתב אותו בתוך חמישה שבועות. 

מות-דנטון-1-צלם-יוהן-פרסון.jpg
"מות דנטון", טובי סטיבנס ואליוט ליווי כדנטון ורובספייר (צילום: יוהן פרסון)

ביכנר, שבהמשך כתב את הרומן "לנץ" ואת המחזה הרומנטי "לאונס ולנה" אך שמו נודע כעיקר בזכות "וויצק", המחזה החשוב ביותר שלו (שלא השלים את כתיבתו) לצד "מות דנטון", המוצג פחות.
 
היכרותו  של ביכנר עם המהפכנות הייתה גם אישית, כשסייע לרדיקלים מתנגדי הנסיכים הגרמנים. בעקבות זאת הוא נחקר על ידי המשטרה, ולאחר זמן נמלט והסתתר בשטרסבורג, וממנה עקר לציריך ושם חלה בטיפוס ומת כשהוא בן 23 שנים וארבעה חודשים.
 
אחד המאפיינים החשובים של "מות דנטון" היא האותנטיות של קטעים רבים, ומשפטים רבים הם כפי שנאמרו על ידי המהפכנים השונים, החל בדנטון ורובספייר – שני האנטגוניסטים של המחזה – ועמם סנט.ז'וסט, שהוא אולי הדמות השטנית ביותר – נוסח לברנטי בריה אצל סטלין – ותומכיהם.
 
אבל מעבר לציטוטים, ביכנר הצליח לעצב דמויות מרשימות במיוחד של ז'ורז' דנטון, שהיה ממחוללי המהפכה, ואחר כך שר משפטים של הרפובליקה והיו"ר הראשון של "הוועדה לביטחון הציבור", שהייתה למעשה הממשלה הכל יכולה  של המהפכה, והאחראית ל"שלטון הטרור" שהחל בספטמבר 1793. 

המחזה מתמקד ב-11 הימים שקדמו לעריפת ראשו של דנטון, על פי תכניתו של רובספייר, ובסיועו התועמלני-פשיסטי של סנט. ז'וסט. ביכנר מתאר את דרכי חשיבתם של אלה ושל מהפכנים אחרים בשני המחנות היריבים, את ההתנגדות של דנטון להתחסדות הצדקנית והמוסרנית של רובספייר, ובעיקר המחזה מחיה את אימי שלטון הטרור.
 
אבל המחזה אינו רק תיאור של מהפכה ושל מחלוקות ויריבויות וקנאות – ומה שיכול להיחשב כמחזה נבואה של ביכנר על מהפכת הדמים הקומוניסטית והטרור שהמיטה על רוסיה ואחר כך על גרורותיה. המחזה מצליח לחדור אל מעמקי עולמם האישי הפרטי של דנטון ורובספייר, ולתאר אותם לא כאלים אלא כבני אדם עם חולשות.

חווית תיאטרון מושלמת
 
את המרכיב הזה היטיב להדגיש הבמאי מייקל גרנדייג', שעד לאחרונה ניהל את תיאטרון דונמר, ובמסגרתו ביים לאחרונה את קנת בראנה ב"איוונוב" של צ'כוב ואת ג'וד לאו ב"המלט". זו ההצגה הראשונה שגרנדייג' מביים בתיאטרון הלאומי, וכבר מלחשים כי הוא המיועד לרשת את משרת המנהל מסר ניקולס הייטנר.
 
גרנדייג העמיד הצגה מרוכזת מאוד – בגרסה מקוצרת שוויתרה על תמונות עממיות - בתוך התפאורה הכהה והגדולה שעיצב כריסטופר אורם, שבעזרת חלונות גדולים ותאורה מרתקת הופכת מהר מאוד לבור תחתיות גדול ומפחיד, שבו הדמויות הגדולות של ההיסטוריה מתגמדות בזו אחר זו, עד לתמונת הגיליוטינה המסיימת והראשים המותזים בזה אחר זה.

מות-דנטון-2-צלם-יוהן-פרסון.jpg
"מות דנטון", טובי סטיבנס (צילום: יוהן פרסון)

שלושה שחקנים עושים את ההצגה לחוויית תיאטרון מושלמת. אליוט ליווי הוא רובספייר מדוד, הדואג כל הזמן לחזותו המושלמת וליציבות הפאה המעטרת את ראשו. זרועותיו כמו כפותות מאחורי גבו והוא נרתע ממגע יד אדם. קולו מהודק מאוד וברור בכל נוסחה של מופת ויושר שהוא מוציא מפיו בצדקנותו, והוא מצמרר בנחישותו לחסל את דנטון.
 
אבל כוכב ההצגה הוא בלי ספק דנטון של טובי סטיבנס, בנם של מגי סמית ורוברט סטיבנס. הבן, בעקבות הוריו, כבר הגיע למעמד של כוכב על בתיאטרון האנגלי בסדרת התפקידים הגדולים שגילם בלהקת שקספיר המלכותית, כולל המלט, קוריולנוס, אנתוני וקליאופטרה, ובתפקידים אחרים ששיחק בדונמר, באולד-ויק וגם בלינקולן-סנטר.
 
סטיבנס הוא דנטון בכל רמ"ח אבריו, בהליכותיו ובהתנהלותו. ביכנר מתאר אותו כמעט כהולל צעיר שעינו בכוס ובחמוקים החולפים בה בעת שהוא אוהב ומסור לאשתו. סטיבנס חי את הכפילות הזאת ומטעין עמה את מאבקו במוסרניות של רובספייר ובמהלכי הטרור שהוא מהלך על ההמונים ועל המנהיגים האחרים. הוא טוען בתוקף, אך אינו מאמין כי ישלם על כך בחייו. וכשהוא מוצא עצמו לפתע מול מאשימיו בבגידה הזעקה הפורצת מסטיבנס מזעזעת את האולם הגדול על יושביו.
 
שלישי, וגונב הצגה מוסמך הוא אלק ניומן, אף הוא לראשונה על במת התיאטרון הלאומי, בתפקיד סנט  ז'וסט. משחקו הוא מלאכת מחשבת וירטואוזית של עיצוב הרשע בתנוחת גוף אילמת, בנאומים דמגוגיים, בלחישות, ובמחוות כל איברי גופו.
 
לדברי המתרגם, הווארד בנטון, יש במחזה הזה יופי מסוים ואפילו תקווה, לפיה המפעל הענק שהרג בסופו של דבר את דנטון, ובעקבותיו רבים ממחולליו האחרים, כולל רובספייר, היה בכל זאת ובסופו של דבר כדאי. ועל כן "מות דנטון" הוא "כנגד כל הסיכויים מחזה מהפכני". מה שבטוח הוא שזה מחזה רעיוני, פיוטי,דרמטי ו-מרתק.       



14/09/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע