פסטיבלים - ביקורת דיסקים: האקסנטריקס, פדריקו אאובל

בין שלל עיסוקיו כאן ומעבר לים מוציא יוסי פיין דיסק שני עם ההרכב שלו האקסנטריקס –אלבום שיוצר פיוז`ן מושלם בין מוזיקת מועדונים לקצב הג`ונגל. להרגעת האווירה - פדריקו אאובל הארגנטינאי מגיש לאונג` לטיני רך ומשודרג.

זריקת מרץ מהג`ונגל

סגנונות מוזיקליים הם כבר מזמן לא רק עניין של גיאוגרפיה. קחו למשל את ההיפ הופ, שצמח בארצות הברית, עם מאפיינים שונים שהבדילו את המוזיקה שנעשתה בחוף המערבי מזו של החוף המזרחי, והיום אי אפשר להמלט ממנו גם בארצות שאין להן שום שייכות אמריקאית. גם הדאב הג`מייקני היה בעבר נחלתם הבלעדית של אמנים שורשיים, שכל אחד מהם נודע בצליל מיוחד ובמערכת סאונד ייחודית משלו, אבל כל מי ששומע למשל את אלבום הדאב שהוציא בשנה שעברה חיים לרוז, עלול להתבלבל בקלות בלאום של יוצר האלבום.

כמו חיים לרוז, גם יוסי פיין התחיל את דרכו כנגן בס. במהלך השנים צבר פיין השגים מרשימים כשניגן עבור דייוויד בואי, סטנלי ג`ורדן ולו ריד מעבר לים, והפיק אלבומים עבור הרכבים מקומיים כמו הדג נחש ושבק ס`. גם פיין חש במשיכה למוזיקת הדאב, רק שהוא החליט שלא להצמד להגדרה המסורתית שלה, צירף אליו כמה אמנים מגאנה שבאפריקה וכמה סמפלרים, ויצר פיוז`ן של סגנונות וצלילים, שלא נשמע בדיוק כמו שום דבר אחר. האלבום השני של ההרכב יוצא עכשיו בארץ.

זהו אלבום דאב, במובן שהמפיק המוזיקלי מקבל בו מעמד על. הוא מייצר את מקצב הבס העמוק ומוסיף באמצעות מערכת הסאונד שלו פעלולים אלקטרוניים, וכך מניח לחבריו את המצע המתאים להתבטא. בבסיס מונחת שכבת הקצב, ובה מתערבבת האלקטרוניקה עם גיטרת הבס ותופים אפריקניים, מעליהם מונחת שכבה נוספת של כלי נשיפה ומיתרים, ומעל כל אלה עומד קולם של המגישים המתחלפים, ומשלים היטב את הסאונד המוקפד והמאורגן.

כבר מהרצועה הראשונה פועלים המקצב התזזיתי, החליל הדומיננטי, והמגיש שמדרבן את המאזינים לזוז במקצב הג`ונגל, כזריקת מרץ טבעית. בהמשך מפנה האלקטרוניקה את הבמה לשירה האפריקנית המסורתית, רק כדי לחזור אחרי כן ביתר שאת, ולהדליק את האווירה מחדש בכמה טראקים שיכולים לתפקד כמוזיקת מועדונים לכל דבר. ארבעים וחמש דקות, שעשויות להביא הרכבים כמו דיפ פורסט להרכין את ראשם מבושה.
Ex-Centric Sound System – West Nile Funk, EXS/NMC

סייאסטה לטינית על החוף

פדריקו אאובל הוא בחור צעיר מארגנטינה, שמחזיק גיטרה ביד כבר מגיל אחת עשרה. עם השנים פיתח אאובל את יכולתו המוזיקלית, והחל לכתוב ולהפיק אלבומים עבור הרכבי פופ במולדתו. בין לבין, הוא החל לעבוד גם על אלבום הסולו הראשון שלו בשיתוף עם חברי ה-"Thievery Corporation", שגם אירחו אותו בלייבל הלאונג` שלהם. באלבום אפשר למצוא וריאציות שונות של מקצבים רגועים, המושפעים מתרבות הטנגו והג`אז הלטיני.

הפורמט עלול להישמע מיושן, אבל אאובל מצליח להחזיר אליו את ההדר ואת הרלוונטיות בזכות בנייה חכמה ויצירתית של המוזיקה שלו תוך שימוש בשלל כלי נגינה וביטים מסומפלים, ובזכות השפעות מתחומי הדאב וההיפ-הופ. צלילי הגיטרה הספרדית של אאובל, שמלווים את האלבום לכל האורך, מספקים את הקו המקשר בין הקטעים, מנהלים דו שיח נעים עם שלל זמרים וזמרות ספרדיים בעלי קול רך ומלטף, ומשרים תחושה של סייאסטה רגועה בחוף ים שטוף שמש.
Federico Aubele – Gran Hotel Buenos Aires, ESL/MCI

אורן בר-אל