פסטיבלים - יזהר אשדות - סוף סוף נוגע באמת

באלבום הסולו החמישי שלו יזהר אשדות מתגבר סוף סוף על בעיית ההגשה שאפיינה אותו בעבר, והופך לראשונה בקריירה המוזיקלית שלו גם לזמר בעל נוכחות של ממש.

הגשה חלבית

אל האלבום החדש של יזהר אשדות ניגשתי בסקפטיות מסויימת. חברות של כבוד באחת מהלהקות המיתולוגיות שלנו, אינספור פרויקטים שהפיק מאז סוף שנות השמונים ועד היום, שזכו להצלחות מסחריות עצומות (אדם, עופרה חזה) וגם להערכה אמנותית גדולה (רונה קינן, אתי אנקרי), הקנו לאשדות מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית, ורק טבעי שאיש עם כל כך הרבה זכויות יפנה לקריירת סולו, שתעביר אותו אחת ולתמיד אל אור הזרקורים. ובכל זאת, עד היום, משהו שם לא לגמרי עבד נכון.

לחנים טובים תמיד היו לו. גם בהפקה המוזיקלית נתן אשדות תמיד את המיטב, והגיע אולי לשיא באלבום השני שלו. עם צליל רוק-אלקטרוני דרמטי ומפוצץ רמקולים, אבל גם מורכב ומלודי, זכאי היה אשדות לכל הקומפלימנטים שהפכו אותו במהלך השנים לאחד המפיקים המצליחים והמבוקשים ביותר בארץ.

הבעיה הייתה בהגשה שלו, שהייתה חלבית מדי. הוא ידע תמיד לספק לעצמו את הלחנים המצוינים, טקסטים מעניינים וקלילים (תוצאה משיתוף הפעולה הפורה עם אלונה קמחי) והפקה משובחת, אבל סגנון השירה שלו היה ברוב המקרים חסר את האנרגיות של החומרים ששר.

שינוי כיוון אסטרטגי

באלבום החדש, נראה שההגשה העדינה של אשדות והגוון הרך של קולו משחקים דווקא לטובתו. אולי זה קשור לשינוי כיוון אסטרטגי ובחירה בחומרים כוחניים פחות, שמתאימים לו יותר, והפעם זה עובד היטב. ההפקה הרבה פחות פומפוזית מבעבר, אקוסטית הרבה יותר ופונה לא פעם לצליל רוקיסטי ומרענן. גם צלילי המחשב מספקים הפעם נגיעות קלות בלבד, אינם משתלטים, ומשאירים מקום לאנרגיות הרוק הבסיסיות של אשדות, שמהם צמח בתחילת דרכו, ואולי הם אלה שמאפשרים לו להוציא מעצמו הרבה יותר.

באחת מהרצועות הטובות באלבום, "כל האור שרק אפשר לשאת", אפשר למצוא סיפור מעניין של אלונה קימחי, לחן מצויין של אשדות (כמו כל שאר הלחנים בדיסק), פסנתר שפותח, צליל גיטרות שמתפתח לאט לאט, ומגיע לקראת סוף השיר לאנרגיות רועמות וסוערות, וגם ביצוע אסרטיבי ומרגש, ובתכלס - את אחת מבלדות הרוק הטובות ביותר שנשמעו כאן לאחרונה.

גם שיר הנושא (למילים נוגעות של יהלי סובול), שהפך, ובצדק, ללהיט רדיו ענק, ובעצם כמעט כל אחד מהשירים בדיסק עושים היטב את העבודה, ומצדיקים סוף סוף את ההחלטה של יזהר אשדות להיות גם זמר.

יזהר אשדות – "במרחק נגיעה מכאן", אן. אם. סי.

אורן בר-אל