זהרירה צרחה באמצע הסופר

חמישה זוגות, שלוש רווקות ורווק נצחי אחד, בעיר הגדולה. כך, רק מתיאור המקום והדמויות, ניתן להבין בקלות את אווירת המחזמר "קומפני" שכתב סטיבן זונדהיים ("מוזיקת לילה זעירה", "מתנקשים", "דבר מצחיק קרה") בראשית שנות השבעים, והוא המחזמר הראשון העולה בתיאטרון באר שבע מאז 1994.

המחזה כולו מתרחש בראשו של בובי, רווק נחשק העומד לחגוג את יום ההולדת ה-35 שלו, ובוחן את מערכות היחסים סביבו ביחס למקומו כרווק. מולו בתפקיד הראשי כג'ואן, ריקי גל, אולי אחת האמניות הישראליות היחידות שלא מפחדות לבעור בקול רם, בתפקיד המאפשר לה להביא שוב את העוצמות הרגשיות הגדולות אותן פגשנו בעבר בתפקידיה הגדולים ב"גטו", "עלובי החיים", "אוויטה", "שיקגו", "אמא קוראז'", ו"אנטיגונה".

"כשפגשתי את זהרירה חריפאי ואמרתי לה שאני הולכת לעשות את 'קומפני' היא צרחה באמצע הסופר", מספרת גל, "בחיי. אני חושבת שזה חלום של כל שחקן מוזיקאי לעשות סטיבן זונדהיים. לא היה לי עד עכשיו זונדהיים ברזומה, אבל חלמתי זונדהיים, ובערב ג'אז שעשיתי כללתי שיר שלו , Send in the Clowns, שמוקלט גם בדיסק שלי שנקרא 'אמצע בלוז', ככה שאני חושבת שזה באמת חלום".

"זונדהיים מבין את מהלכי הנפש"

מה יש ביצירה של זונדהיים שהופכת אותה לחלום כזה גדול בעבור שחקנים וזמרים?

"זונדהיים התחיל ככותב הטקסטים של 'סיפור הפרברים' יחד עם לאונרד ברנשטיין שכתב את המוזיקה, וכך הוא נכנס לעולם מחזות הזמר. מברנשטיין הוא למד את כל תורת המיוזיקל והמשיך אחר כך לכתוב בעצמו הכל, מילים ומנגינות והפך לאחד הנערצים בעולם.

"הסיבה שהוא חלום כזה גדול היא שהמוזיקה שלו כל כך חכמה ומורכבת, והיא גם משלבת בתוכה משחק כי הוא תמיד מאוד אהב את התיאטרון, וכשמיטיבי הלכת, מה שנקרא, משווים בינו לבין אנדרו לויד ובר, אז זונדהיים מנצח בגדול. כשאתה מתעסק עם החומרים שלו אתה רואה איך הוא מבין את מהלכי הנפש ואת הסיטואציות האנושיות שמתורגמות כל כך יפה גם לטקסט וגם למוזיקה, ואז אתה מבין למה זה כל כך מגרה יוצרים, בוודאי שחקנים וזמרים מבצעים".

"קומפני" (צילום: דניאל קמינסקי)

מי היא ג'ואן במחזה?

"ג'ואן היא אחת מבנות הזוג הנשואות במחזה, היא נשואה לבעלה השלישי, אחת מאותן נשים שיותר בלטו בשנות השישים והשבעים כשתייניות קיצוניות, מבריקות, מלאות חוש הומור, מאוד חסרות טקט בגלל השתייה, מעשנות בכמויות, אוהבות את החיים.

"אם להגדיר אותה הכי נכון, היא מהמתבוננות מהצד. היא האובסרוורית של החיים, כי היא ביקורתית מאוד, סנובית, בהחלט, ויחד עם זאת היא מפחדת שלא תתקבל חברתית. בגלל זה היא נשואה ובגלל זה היא נמצאת תמיד באיזו שהיא חברותא. מדובר כאן בעיקר על חברה מאוד עירונית, כמו תל אביב של היום, שהחברות היא לא מספיק עמוקה, היא חלקית, היא מזדמנת, נפגשים בימי הולדת בעיקר, לא ממש מכירים את שאר החברים, ממש כמו שאת יכולה לצייר לך תמונה תל אביבית".

מה התפקיד שלה בחייו של הגיבור, בובי?

"בובי הוא מהחברים היותר קרובים לה והוא בעצמו הכי נמשך אליה. היא סקסית בעיניו, היא מעניינת, היא מרתקת אותו, היא מספקת לו סוג של קיצוניות וגם אומרת לו את האמת בפרצוף, אבל היא גם מתגרה בו, כמו בכולם, ובכל זאת היא תעדיף את המסגרת של הנישואין ותפחד להישאר לבד".

בואי נדבר על "קומפני" מהבחינה המוזיקלית הסגנונית

"מבחינה מוזיקלית,  גם אם זה זונדהיים זה עדיין מאוד מיוזיקל, ואני מכירה את הטיפול במורכבות המוזיקלית של מיוזיקל, שפה היא מאתגרת במיוחד כיוון שהיא עשויה במין מארגים כאלה של קולות ודיבור ביחד, זאת אומרת שהתזמון כאן הוא המפתח של כל ההצגה, בגלל שתוך כדי מוזיקה אתה גם מדבר את הליינים שלך. כך שאתה חייב להיות מדויק מאוד בטיים שלך וזה מאתגר.

"גם ההרמוניות והשכבות של הקולות שיש כאן הם פשוט מדהימים. אני יכולה להגיד לך רק שהקאסט פה מורכב מאנשים כל כך מוכשרים. חלק מהשחקנים הם אפילו מחזאים ובמאים, יש פה שחקניות שמועמדות לפרסים בתיאטרון ושעשו כבר כל מיני דברים מעניינים, והם כולם נורא מוזיקליים. כמובן רפי ניב הבמאי שמאוד מאוד עוזר לי, ובעלי בהצגה, לארי, הוא שלום שמואלוב ששיחק איתי ב'גטו' וזה מפגש מאוד מרגש מבחינתי. גם שי בן יעקב שמנהל את המוזיקה, כולם מאוד עוזרים לי, יש פה צוות פשוט יהלום.

"יש פה תנועה הומוריסטית, שזה מה שמבדיל פה את המחזה הזה ממחזות זמר נוצצים וראוותניים. זה כאילו מחזמר לאנשים יותר פשוטים. הוא כאילו מפשיט אותו, זה מחזמר בעירום. כי אין פה שום פירוטכניקה של תאורה ונוצצים. יש כאן אנשים פשוטים שלבושים בלבוש אחד לאורך כל ההצגה ומביאים משהו ממקום כל כך בסיסי, כל כך פשוט, שמה שמנצח זה בעיקר חוכמה הטקסט, המורכבות האנושית שמוצגת כאן, הדיוק המטורף בתזמון שצריך להיות כאן והמלודיות כובשות הלב.

המלודיות המדהימות זו באמת מומחיותו של זונדהיים. מהלחנים שלו הכל כך מלודיים, כל כך כובשי לב, יש כאן בשפע. התפקיד שלי, מבחינה מוזיקלית, יכול היה להיות בקלות רוקיסטי, אבל זה לא רוקיסטי. זה פשוט חזק מאוד, וזה דורש ממני אפילו סוג של התאבדות, רגשית, משחקית ווקאלית".


"קומפני" (צילום:  דניאל קמינסקי)
 
עוצמה קוטבית
 
מה שמוביל אותנו יפה לדבר על תפקידי הנשים שאת מזוהה איתם על הבמות

"את יודעת, באמת תודה לאל זכיתי בתפקידי הנשים הכי טובים שהיו, מ'גטו' ועד 'אמא קוראז'' שהייתי הזונה של קוראז', שלא לדבר על 'עלובי החיים', פונטין, שזה תפקיד שרבו עליו, 'אויטה' שהוא הגדול מכולם, אבל בעיניי הכי גדול היה חיה'לה מהגטו. ב'שיקגו' עשיתי את מאמא מורטון, כולם תפקידים של נשים שבפסאדה שלהן הן מאוד חזקות, מאוד בטוחות, מאוד מתוחכמות, בדרך כלל נשים מאוד מניפולטיביות שמפעילות, מזיזות, מלאות חוש הומור, אבל בתוך תוכן הן ילדות קטנות, שבורות, מרוסקות, שמסתירות את זה בכוח, וכשאתה מגלה את הסדקים נוצרת דרמה, וזה תמיד מגרה לשחק את זה ולשיר את זה".

הטייפקאסט הזה שלך אומר שיש משהו בנשמה שלך, כנראה, שמספר סיפור דומה

"תמיד כשאתה מגלם תפקיד אתה פתאום מוצא את עצמך בתוך התפקיד באיזשהו אופן, כי זה באמת איזה שהם קווי מתאר של הנפש שמתארים דמות שמתאימה לטייפקאסט הזה. אבל אני חושבת שזה עוד כל מיני נתונים. נתונים חיצוניים של מראה, סטייל, אי אפשר שלא להרגיש עליי שאני אוהבת את כל המרכיבים האלה של תיאטרון, מוזיקה, עוצמה מוזיקלית, עוצמת ביטוי רגשית, תנועתית. בכלל אני חושבת שזה קשור לאיזו שהיא עוצמה וקווי מתאר חזקים".

ועדיין מעטות מאוד האמניות הישראליות שמרשות לעצמן לבעור כך בגלוי בארץ

"אני אגיד לך למה: נורא מפחדים. יש איזה חשש, איזה לחץ חברתי שבא מתכונה יהודית כזו של להסתתר, או להסתיר".

ולך אין את זה?

"אני לא יודעת. בטח גם לי יש כמה מקומות כאלה, אבל אני לא מפחדת. אני מחפשת קוטביות, מחפשת בתוכי דברים עם עוצמה קוטבית. זה הרבה יותר מעניין, אני חושבת".

וגם מתיש לפעמים

"מתיש, אבל כמו שאני לא מפחדת מהדברים הנפלאים אני גם לא מפחדת מהדברים הקשים יותר. אני חושבת שזה מעניין שאתה נבנה ככה ואתה לא מרסק את עצמך מבפנים. אתה יכול גם לפעמים להקיא החוצה. אני אף פעם לא הסתרתי שום דבר. תמיד אהבתי שהדברים על השולחן, ובכל זאת נשאר בהם משהו מסתורי".
 
הצגה ראשונה של "קומפני" תעלה במוצאי שבת, 28 במאי 2011 ב-21:00 במשכן לאמנויות הבמה באר שבע.