פסטיבלים - "להרגיש, לא להבין" - עידית הרמן (קליפה)

עידית הרמן, חצי מצוות מקימי תיאטרון "קליפה" מספרת בריאיון ללילך דקל-אבינרי על החלל החדש של התיאטרון ("לא קיבלנו מתנות") ועל התהליכים היצירתיים שעומדים מאחורי הופעת הסולו החדשה שלה.

הולכים עד הסוף

לפני חמש שנים הקימו עידית הרמן ודמטרי טולפנוב – זוג יוצרים, שהם גם זוג בחיים, את תיאטרון "קליפה" ויצרו את אחת הקבוצות הייחודיות בנוף אמנויות הבמה בארץ, הקבוצה מתגאה בשייכותה לז`אנר "אמנות המופע" –
- צורת אמנות המגדירה את עצמה כחד פעמית, לא תמיד בעלת עלילה רציפה או מובנית, הפועלת על החושים.

בתכנייה של הקבוצה מוגדרת אמנות המופע כ"תחושה, הקסם, הדבר שקורה בין מופיע וצופים. היא מתרחשת בזמן ובמקום ולא רק על במה ושמה דגש על הדרך שבה המופיע פועל, נע ויוצר דימויים חזותיים". הקבוצה מורכבת מאנסמבל אמיתי של יוצרים שצועדים בדרך לא קלה אך התואמת את הצהרתם האמנותית, ומוכנים ללכת עמה עד הסוף.

בימים אלו חונכים ב"קליפה" חלל הופעות חדש ושתי עבודות חדשות - "עונש התשוקה/אזוב מתכת" , המוגדרת כ"דואט בנפרד" של שתי יצירות אישיות ונועזות מאוד של עידית הרמן ודימטרי טולפנוב ו- "גדינה" (שרץ) - מופע ליצנות המפגיש את טולפנוב עם פרטנר ותיק - אלכסי מרקוב. המופע הזה נדמה לטייק-אוף על סיפור הגולם מפראג: מדען הנלחם ביצור שהוא ספק יציר כפיו ספק פרי דמיונו.

בדרך לקואופרטיב

- מזל טוב על החלל החדש. הופתעתי מגודלו ומהאינטימיות, האם זה מרמז על כיוון חדש בדרך העבודה שלכם?

קודם כל חשוב לי לציין שלא קיבלנו מתנות. חיפשנו במשך שבעה חודשים מקום, מצאנו, ופרצנו כל קופת חיסכון אפשרית שלנו, שכרנו ושיפצנו. למזלנו משרד החינוך נחלץ לעזרתנו, אבל זה היה הימור. ושנה הבאה, שוב מי יודע מה יהיה. אבל אנחנו לא מתלוננים על חוסר הוודעות, זה מוסיף פלפל.

ולגבי דרך העבודה שלנו - לא בהכרח. למשל - במקביל לעבודות המועלות עכשיו, הקבוצה עובדת על `4 העונות` של ויוולדי, מופע שיעלה בשיתוף עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית בניצוחו של ירון גוטפריד. המופע נבנה לבמה גדולה וככזה השפה הויזואלית שלו שונה. בחלל גדול החיפוש שלנו הוא אחר.

"אבל כאן אנחנו גם פותחים את שערינו ליוצרים חדשים, הן מתוך הקבוצה והן מחוצה לה. אפשר לומר שהקבוצה הופכת לאט לאט לקואופרטיב".

"להתחיל מנקודת המוות שלך"

"עונש התשוקה, אזוב מתכת" מציגה כאמור בערב אחד שתי יצירות סולו של טולפנוב והרמן. למי שמכיר את עבודותיהם של חברי קליפה צפויה הפתעה - קבוצת יוצרים כה אקסטרווגנטיים, הידועים בוירטואוזיות הוויזואלית שלהם ובשימוש באפקטים חדשניים, יוצרת כאן עבודה המורכבת מדו-סולו בחלל קטנטן כמעט נטול כל תפאורה.

- איך התחילה העבודה על הסולו ?

רצינו לעשות דואט. התחלנו בחיפוש חומרים כל אחד בנפרד, אך כשהגיע הזמן להיפגש הבנו שמאוחר מדי, שאנחנו נמצאים בשני נתיבים שונים.

- נדמה שביצירה שלך את באפלה, יורדת לתהומות בכדי למצוא את האור ואילו דימה לוקח עימו את ההומור..

כן, וזה מה שיוצר את האיזון, ולכן שתי העבודות יחדיו יוצרות הרמוניה.

- ואיך הגעתם לפורמט כל כך אינטימי, שלא אופייני לכם?

"למעשה שתי העבודות האלה הן המשך של עבודת הטריו שיצרנו בשנה שעברה ("אקספולדד ויוז" - עבודה משותפת לצמד ולקודו טאקטרו, חבר "סנקאי ג`וקו" לשעבר - ל. ד.). עברנו תהליך שבו הבנו שאמנם העבודות הגדולות מתקיימות ומקיימות אותנו, אבל -כרגע אנחנו בחיפוש אינטימי יותר, הנובע מתוך צורך אמנותי למחקר מעמיק יותר. הדו- סולו הוא למעשה פרק ב` של הטריו. בטריו, הפרטנר שלנו הרג אותנו וברח ואילו כאן כל אחד מאיתנו התחיל מנקודת המוות שלו. כך שקודם כל - הגיע הרעיון ורק אחר כך הגיע החלל ".

"הטעות שלי היא התשוקה"

- מה עומד מבחינה רעיונית מאחורי העבודה שלך?

"בסולו שלי אני מנסה להבין מה הייתה הטעות ועוברת שלבי גיהינום סימבוליסטיים היוצאים מן הפרט אל הכלל. הטעות היא שלי (של עידית), ולא של דמות. זה `משחק אמיתי`. הרעיון העומד מאחורי `המשחק האמיתי` הוא שאין שם דמות, אלא יש את היוצר. במקרה הזה, הטעות האישית שלי היא התשוקה. הרצון הזה לעוד ועוד ועוד הוא רצון אוניברסלי, והוא לטעמי הטעות של כל אחד מאיתנו – אנחנו יצירי חברה של רצון.

"בחלק האחרון של העבודה, בכלא המראות, אני מנסה להציע סוג של פתרון - להיתקל בעצמך. אני לא חושבת שאני יודעת מה הפתרון, כי הרי גם לשבת ולהתבונן בהכפלות של עצמך, זה סוג של גיהינום, אבל אני מאמינה שדרך התבוננות פנימית אפשר להתחיל ולקיים סוג של שלום עם העולם החיצון. בחלק של דימה, הוא מנסה לאסוף את שברי הזיכרון ומגלה שהם אינם קיימים יותר וכי חייבים להתחיל מההתחלה".

- איך בדיוק עובד שיתוף הפעולה בינכם ?

- אנחנו רואים זה לזה ומייעצים זה לזה. בעבודות משותפות חלוקת התפקידים היא יותר מוגדרת - אני בדרך כלל מביאה את הרעיון ומביימת ודימה אמון על הצד הויזואלי (חלל ותלבושות) ועל הצד המוזיקלי. כמובן שבסולו שלי אני עשיתי הכל, הרגשתי שזו חובה שלי.

"אסור להתקבע על אידיאולגיה"

עד כמה העבודות שלכם מחוברות לכאן ועכשיו?

"אמנות בעינינו איננה דבר אינפורמטיבי הקשור באופן מיידי למציאות. אנחנו מעדיפים לא לעסוק בנושאים אקטואליים, מתוך אמונה שככל שנעמיק לעסוק בנושאים שבין אדם לעצמו ובין אדם לחברו, נסלול את הדרך לשינוי. הדברים מתחילים בקטן. אם כל אחד יעשה משהו קטן, כולנו נצא נשכרים".

- מה חשוב לכם באמנות שלכם ?

"קודם כל לשבור את הרעיון הקודם, ואני מודה שכל פעם זה נעשה יותר ויותר קשה. לא ליצור שיטה, לא להתקבע על אידיאולוגיה מסוימת. מופע חייב להישאר חי, ולא לקפוא - אחרת הוא מת.

- מי הם השחקנים/רקדנים המרכיבים את הקבוצה שלכם ?

"חלקם יותר שחקנים וחלקם יותר רקדנים. יש צוות קבוע ועליו התווספו כמה יוצרים. בעבודות בהן היחס בין התנועה למוזיקה הוא יותר תובעני, יש יותר אנשים שבאים ממחול".

- האם יש חשיבות ליכולת המבצע לעבוד עם טקסט ?

"טקסט מעניין אותנו רק כחומר. בעיננו הגוף הוא שקרן הרבה פחות מוצלח מהשפה. הכי חשוב זה הפרפורמר, יותר ממילים, יותר מהחפצים או מהבמה".

"הצלחה כלכלית היא דבר חולף"

- החומרים שלכם אינם קלים לעיכול, עד כמה אתם חושבים על הקהל ?

"חושבים. חשוב לנו לספק כלים מינימליים להבנה, כמו למשל המקום (חדר) במופע `גדינה` - בכדי לאפשר לצופה לצאת איתנו למסע , אבל לא להתערב יותר מדי בכפיית משמעות. אנחנו מאמינים שכל אחד מספיק אינטלגנטי בכדי להרגיש. אין מה להבין ! זו מהות האמנות שלנו, זו איננה אמנות קונספטואלית"

- ובמה תראו הצלחה?

"בעבור היה לי מאד חשוב לשלוט בהתפתחות שלנו, לגדול ולהצליח. אבל באיזשהוא רגע הפסקתי להאמין ברעיון של להילחם ולהשיג עוד כספים. פתאום הסתכלתי סביב וראיתי שיש לנו את הדבר הכי מקסים בעולם והפסקתי לרוץ. ואז התחלנו לגדול. הצלחה כלכלית היא דבר זמני וחולף, ברגע שאתה מנסה לאחוז בה אתה עלול לאבד את הכיוון האמנותי שלך, ולזה לא ניתן לקרות".

לילך דקל-אבנרי

עוד על "עונש התשוקה, אזוב, מתכת"
עוד על גדינה