פסטיבלים - מסביב למדורה עם מוש בן ארי

מוש בן ארי מרים בקלילות את צוותא כולה על הרגליים. חולשת התקליט האחרון שלו מתעמעמת כשהוא נמצא במגרש הביתי שלו – על הבמה. אורן בר-אל חזר עמוס רשמים.

העצמאות משתלמת

לפעמים חייב אדם להוכיח שהוא יכול גם לבד. גם הערכה אמנותית רבה וגם קהל אוהדים נאמן שצברה להקת "שבע" במהלך שנות פעילותה לא הצליחו לספק את מוש בן ארי כאחד מחבריה, ועל כן לקח לפני כמה שנים הפוגה בלתי מוגבלת מפעילות בלהקה, ופנה לדרך עצמאית.

באלבום הראשון שלו הצדיק בן ארי את העצמאות. הוא הפגין שם יצירתיות מתפרצת וכיוון אמנותי מגוון, ושילב השפעות של להקת האם יחד עם אלמנטים רוקיסטיים, אמירה אישית וחברתית ואנרגיות מדבקות. בשני, כשהוא כבר מגובה בחברת תקליטים גדולה ובמערכת משומנת של יחסי ציבור, התחלפה התנופה האמנותית בחדגוניות מסוימת, שגרעה מהתחושה הסוחפת שאיפיינה את האלבום הראשון.

על אף כל זאת, כוחו האמיתי של מוש בן ארי נמצא בהופעה החיה. כבר עם צאתו של האלבום הראשון הוא יצא לסיבוב הופעות בכל הארץ, שהתקיימו בדרך כלל באולמות ללא מקומות ישיבה, ואיפשרו לקהל המאזינים לקחת חלק פעיל בהפיכתה של כל הופעה לחגיגה סוערת ושמחה. התהליך שמקרב אמנים אל חיקו החם של המיינסטרים, מחייב גם הופעות "רגילות" מול קהל ישוב, וגם שם מנסה מוש בן ארי לאחרונה את כוחו, כפי שעשה בשבוע שעבר בצוותא שבתל אביב.

ליהנות מהרגע

כמי שיודע שהוא נמצא במגרש ביתי, החליט בן ארי להתחיל בטונים רגועים. על במה חשוכה, שמצליחה לטשטש את המחיצה בין הבמה לקהל, ישב בן ארי לבדו עם הגיטרה ופתח את ההופעה בקול מלא רגש ונשמה, כמו שר לחבריו בערב קיץ חמים מסביב למדורה. כשהצטרפו אליו הנגנים הצליל הפך אמנם עשיר ומלא יותר, אבל האווירה החברית והנעימה לא השתנתה. עם זאת, הרצף הארוך של השירים השקטים, בין שיאים מסוימים, שכוללים את "את" ו"דרך", הפגין פעם נוספת את החולשה היחסית של אלבומו האחרון.

צוותא מעולם לא נראתה קטנה כל כך. הקהל הרב, שגדש את האולם עד תומו ומילא גם את המעברים, הגיב היטב לכל צליל שיצא מהבמה בשירה חרישית ותנועה מתמדת. קולות העידוד שקידמו את דין דין אביב, כשעלתה לבמה בהפתעה כדי לשיר עם בן ארי דואט הלקוח מתוך אלבומו הראשון, המחישו היטב את ההכרח של הבחורה המוכשרת בעלת הקול האדיר לחדול מלהתארח, ולהתחיל לפתח לעצמה קריירה משמעותית.

כשהגיע חלקו האנרגטי של המופע, הסתיים גם האיפוק. כמעט כגוש אחד, קם הקהל על רגליו והתחיל לרקוד, כפי שהורגל כבר בוודאי בהופעות קודמות, שבהם לא היו כיסאות שהגבילו את יכולת התנועה. הם קפצו, השתוללו ושרו, והצליחו למצוא באולם קטן במרכז תל אביב, מקום שבו יכלו להתנתק לכמה רגעים מהצרות והתלאות של חיי היום יום, ופשוט ליהנות מהרגע. ועם מראות שכאלה, גם אני מתקשה להתווכח.