"אני נורא מאמין בזוגיות ובאהבה. זה שמרני, יכולות להיות עוד אופציות, עוד מודלים, אבל אם הייתי באמת מוכשר, הייתי רוצה להיות שדכן ולעשות שידוכים. זו נראית לי הפסגה", אומר המחזאי עידו בורנשטיין בעיצומה של השיחה על "זריחה", ההצגה החדשה שלו ושל בן זוגו לחיים ולמקצוע, הבמאי שלמה פלסנר.
 
כשהוא מספר על חלום השדכנות שלו בורנשטיין רציני לגמרי, אבל ברקע מהדהדת גם נימה אופיינית של הומור עצמי. הטון הדואלי הזה עולה גם מ"זריחה", הצגה שיודעת להצחיק גם כשהיא אומרת דברים רציניים על האופן שבו אנו מתפקדים במערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות.
 
בורנשטיין כתב וכותב לא מעט לטלוויזיה ("פלורנטין", "עשרים פלוס", "רחוב סומסום", "גירושים נפלאים" ועוד). "זריחה" היא ההצגה החמישית שהוא כתב ופלסנר ביים (אחרי "כינים", "רעב", "אלוורה" ו"כלבים"), וגלגולה הראשון עלה במסגרת "פותחים במה" בבית ליסין.

בימים היא מועלית מחדש בתיאטרון תמונע כהפקתו השנייה של תיאטרון כאן, קבוצת תיאטרון פרינג' שהקימו בורנשטיין ופלסנר עם המפיק פרם-שי חרמון. 

אשה שחיה בצנטריפוגה 
 
במרכזה של "זריחה" ארט-דיירקטורית צעירה ושאפתנית (אדוה בולה) ומערכות היחסים המסובכות שלה עם אמן צעיר שעובד כפועל ניקיון על הסט (גל פרציגר) ועם הוריה (אסתי זקהיים ויואב בר-לב).
 
מהו מבחינתך הקונפליקט המרכזי במחזה?
 
"היכולת שלנו לספר את הסיפור שלנו בעצמנו. יש פה אשה שחיה בתוך מין צנטריפוגה שמסובבים אבא ואמא שלה, וכל אחד מושך את הדבר הזה לכיוון אחר – שני כוחות שמטרללים לה את הצורה, ובתוך זה היא לא מצליחה לשמוע את הקול שלה, היא לא יודעת מה הקול שלה.
 
"בהתחלה היא חושבת שההורים שלה הם ההורים המושלמים מהפרסומות. יש לה באמת אחלה הורים, ורק כשהיא מצליחה להבין שהיא זכאית לחשוב אחרת ושהתפיסות שלהם לאו דווקא מתאימות לה, רק אז היא יכולה להתחיל לזהות את הקול שלה, ליצור משהו חדש כאדם, כבת זוג, כיוצר. זה לגמרי-לגמרי הומאז' לווירג'יניה וולף, 'חדר משלה' זה ספר שמאוד הפעיל אותי".

אסתי זקהיים, אדווה בולה, יואב בר-לב ב"זריחה" צילום: אורי לוינסון

איך?

"אני מרגיש שהדיבור הפסיכולוגי הוא הדרך שלנו לתת מלים לחלומות שלנו, לשיטות שלנו, לחיים, ורציתי לבדוק אם אפשר שהמלים לפענח את העולם יהיו דרך ניסיון לפענח חלל. אנחנו רגילים לתבניות שפרויד הגאון המציא לנו ושבה אותנו בהן לגמרי, כאילו הן המטריקס שלנו. התבנית תגיד אדיפוס שמדיפוס, ילד רוצה לשכב עם אמא ולרצוח את אבא. הדרך שבה אני מדבר או יושב או מחזיק את הגוף שלי היא או של אמא שלי או של אבא שלי, ובתוך זה אנחנו לא תמיד מוצאים את עצמנו".
 
מה החיבור הפנימי שלך לקונפליקט הזה?
 
"אני חי עם חוויה של מיניות אחרת מגיל חמש או שש, אז השאלה מה זה להיות גבר ומה זה להיות אשה היא שאלה קיומית בשבילי. רק כשנתקלתי במושג קוויריות נגלה לי איזה בית, שאני לא לבד בו.
 
"כהומו, מאז שאני זוכר את עצמי אני מרגיש שאני מזדהה עם שירים של בחורות שמדברות על אהוב, או כשאני שומע את ברי סחרוף מפנה מקום לבחורה לשים את הדברים שלה, אז אני בנעליים של הבחורה, וכשאני שומע את בוב דילן שר שיר אהבה אז אני שר אותו לגבר, ככה שאף פעם השירים האלה לא מתאימים לי.
 
"החוויה שלי לאורך ההתבגרות הייתה ש'עכשיו להיות גבר' ו'עכשיו להיות אשה' זה סוג של תלבושת – או האבא הגבר-גבר שלי המאצ'ו, או האמא הקוקטית והנשית שלי – התפקידים שהם לקחו על עצמם כי הם בעצמם נולדו לאבא-אמא שהיו גבר ואשה מאוד סטריאוטיפיים. אני מקווה שעבור ילדי יש שוני במקום הזה, כי אני במקום שבו אני מבין את העוול שיש במגדר סטריאוטיפי כחוויה נורא מוקדמת".

ב"זריחה" אתה באמת מסבך את הזהויות וההזדהויות.
 
"במחזה טל מעריצה את אבא שלה ובזה לאמא שלה, כי היא מרגישה שאם היא אשה היא כנראה כמו אמא שלה, ולכן היא נורא תלויה באבא ונורא רוצה להידמות לו. כשהיא פוגשת בבחור, היא נעשית כמו אבא שלה. זה מבלבל אותה, פתאום היא גבר מולו, למה היא נכנסת בו כמו שאבא שלה נכנס בנשים". 

יואב בר-לב, אסתי זקהיים,  גל פרציגר, אדווה בולה ב-"זריחה" צילום: אורי לוינסון

משבצת ההומו הרגיש
 
"זריחה" הוא שני בטרילוגיה אחרי "רעב". החלק השלישי כבר נכתב?
 
"אני עובד עכשיו על המחזה השלישי. גם הוא עוסק במשפחה. בשלושת המחזות יש אותן מהויות של אבא ואמא, ואסתי זקהיים משחקת בכולם את האמא. ב'רעב' שמעון מימרן שיחק את האבא וחני פירסטנברג את הבת, ב'זריחה' יואב בר-לב הוא האבא ואדוה בולה היא הבת. בכל פעם גבר אחר נכנס למשפחה – ב'רעב' זה נער אבוד שכולו תשוקה, והדרך שלו לבטא אותה זה בסקס, ב'זריחה' יש בחור שנעל את המיניות שלו ומוציא אותה רק בסטודיו שלו, כשהוא מול קנבס, ובמחזה הבא זה יהיה בחור יותר מבוגר.
 
"אני מנסה לגעת בהומוסקסואליות באופן ישיר. ב'רעב' האבא הוא בי-סקסואלי, ב'זריחה' אין הומואיות, יש גבר שהוא לא מספיק גבר, ומה שפוטר את זה הוא להכניס אותו למשבצת ההומו הרגיש. במחזה הבא זה יהיה בן הומו, ואני אעז לגעת בזה באופן ישיר".
 
אבל כבר ב"פלורנטין" היו דמויות של הומואים.
 
"איכשהו הרגשתי עד עכשיו שכהומו אני מחויב באיזשהו מקום לקהילה שלי, אז כשאני כותב דמות של הומו, הוא צריך להיות בחור טוב שנוכל מיד לאהוב, וב'כלבים' זה סוף-סוף בחור שלא פשוט לאהוב, ואני מקווה שעכשיו אוכל לכתוב דמות מורכבת לא מתוך מחשבה שיאהבו אותו או לא, אלא שאני אוהב אותו בכתיבה, אסתכל בראי ואגיד, וואלה, לא כל-כך נורא.
 
"הכי מעניין אותי להתעסק בהומופוביה שלי, בעשב השוטה שיש בתוכי ונענה לגזענות, לשנאה עצמית הומופובית. כולנו גדלים בחברה סטרייטית, וגם כהומו אתה לא יכול שלא להחזיק בתפיסות האלה בעצמך. זה כמו שאני מאמין שלהיות אשה זה לשאת בתוכך מיזוגניות".
 
למה בעצם לא להעלות מחזות בתיאטרון רפרטוארי?
 
"כתבתי את המחזה ב-2005, ואז עשיתי סבב בין כל התיאטראות הרפרטואריים כדי לשאול מי רוצה. עד היום שמרתי מכתבי דחייה. הבנתי שלא מבינים מה אני רוצה. התיאטרון הרפרטוארי הוא בדרך כלל מבוסס טקסט – כל הדרמה צריכה להיות בדיאלוג, כי זה הדבר הכי בטוח כשאתה כותב מחזה, כשהכל נמצא בדיאלוג ועושים קריאה ראשונית וכל הדברים ברורים, אין הפתעות.
 
מבחינתי מילים הן חסרות חשיבות. טקסט הוא רק כיסוי לפעולה. העניין המשמעותי והחשוב הוא הסבטקסט שקורה מתחת לדיאלוג. הדיאלוג רק מגרד את פני השטח. הדיאלוג הוא מה שאנשים אומרים, אבל הוא לא המשמעותי, אלא הפעולה הדרמטית. אני מאמין שהבמאי הוא זה שצריך למצוא את הפעולה, אבל הטקסט צריך להזמין לפעולה. ומהבחינה הזו, זה שאני עובד עם במאי קבוע עוזר לי באמת להשאיר את זה פתוח לחיפוש שלו, מתוך זה שאני יודע שהוא מכיר אותי ואת ההתכוונויות שלי.
 
"יש עוד דבר. לא עברתי עדיין טיפול פסיכואנליטי, אבל בפסיכואנליזה אסוציאציות חופשיות הן כלי מרכזי לטיפול. הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולה מדבר על גדילה של המטופל (כיוצר) בטיפול פסיכואנליטי. יש משהו בקשר מטפל-מטופל וכותב-קהל שאתה בעצם יוצר איזו שפה שקשורה לאסוציאציות חופשיות מתוך איזו היכרות משותפת, וזה מבחינתי הדיאלוג המושלם – בניית שפה ועולם שאתה מובן בו, ואז החיבורים שאתה יכול לעשות הם חיבורים מופשטים של אסוציאציות חופשיות, והקהל מגלה את זה יחד איתך. חוויה של גילוי תוך כדי דרמה.
 
"גם מהבחינה הזו הדיאלוגים עצמם הם פחות משמעותיים מהמעברים, כמו האסוציאציות החופשיות האלה, שהמיקום שבו הן נמצאות משפיע על מה שקורה יותר מאשר התוכן שלהן".

יואב בר-לב, אדווה בולה, אסתי זקהיים ב"זריחה",  צילום: אורי לוינסון
 
תן דוגמה מ"זריחה"
 
"הגיבורה שהפנימה את הקשר של ההורים שלה וכל הזמן מחפשת דיאלוג מהסוג הזה עם הגבר שהיא רוצה, ואנחנו מכירים את הדיאלוג של ההורים שלה, וחווים איתה את התסכול שהבחור לא נענה לדיאלוג הזה, שהוא כל-כך שפת אם שלה, או שפת אב. מהבחינה הזו זה לא משנה על מה ידברו". 
 
"תמחקו את מה שהוא אמר"
 
ספר על "תיאטרון כאן"
 
"ב-2009 שלמה ואני הבנו שהאופציה היחידה לקבל תקציב קצת יותר הגיוני להפקות, כדי שנוכל לשלם משהו לשחקנים המקצועיים שאנחנו עובדים איתם, היא לפתוח קבוצה עצמאית. פתחנו קבוצה ואנחנו מקבלים תקציב מאוד זעום ממינהל תרבות, אבל יש אופק ותקווה שבתוך כמה שנים נוכל לקבל תקציבים יותר גדולים ולשלם ליוצרים שאנחנו עובדים איתם משהו שהוא לא בדיחה.
 
"אנחנו מתפתחים מהפקה להפקה, לאט-לאט מתגבשת קבוצה, ואני מקווה שתוך שנה-שנתיים נוכל לעשות את זה כמו שצריך, בלי ללמד במקביל בטירוף ולחשוב איך גומרים את החודש בטירוף".

שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין, צילום: יח"צ

עד כמה אתה ושלמה מתערבים זה לזה בכתיבה ובבימוי?
 
"אחרי העבודה הראשונה שלנו 'כינים', כשהיינו ביחד בכתיבה ובבימוי, הבנו שצריך הפרדה: אני הפוסק האחרון במחזה והוא הפוסק האחרון בבימוי. אני עושה את תהליך הכתיבה בנפרד, אבל מאוד מתייעץ איתו, ובראן אני נותן הערות לשחקנים, ואם הוא מתנגד הוא אומר להם, תמחקו את מה שהוא אמר. וגם בדיאלוג עם המעצבים, המלבישה, התפאורנית, הכוריאוגרפית – אני מאוד אוהב לעשות שם חיים קשים".
 
את עלילת "זריחה" קוטעת סצינה יוצאת דופן. בעיצומו של דיאלוג סוער עם האם נתקף האב פרץ נוסטלגי עז ונזכר בביזה שערך עם חבריו בעזה. זה זיכרון שמימד ההתרפקות בו מצחיק, אבל הוא גם מצמרר
 
"יצחק לאור אמר שאי-אפשר לכתוב בעברית בלי להתייחס לכיבוש, שזו מין ורסיה ישראלית מבריקה לאמירה שאחרי אושוויץ אי-אפשר לכתוב שירה. בשנים האחרונות כתבתי תסריט על פלסטינים במזרח ירושלים, עשיתי תחקיר עמוק שזיעזע אותי, כתבתי את 'כלבים' מתוך עבודה עם יהודים וערבים, ומבחינתי לכתוב בעברית דרמה משפחתית בלי לגעת בכיבוש זו בעיה.
 
"זו גם סצינת השיא של ההורים, הסצינה האחרונה ביניהם, וזו מבחינתי הסצינה הכי טובה שכתבתי בחיים שלי. האבא הוא גבר שסובל מדיכאון גברי סמוי, מושג של פסיכולוג בשם טרנס ריל, שדיבר על זה שדיכאון נשי הוא מאוד נוכח בתרבות, ולעומת זאת קשה לזהות את הדיכאון הגברי בגלל שהוא מוסתר על-ידי וורקוהוליות, התמכרות למין, לאלכוהול לסמים, למכוניות, לכסף, ואלה ערכים שהתרבות שלנו מקדשת.
 
"כל הגברים האלה כמו ג'יימס בונד. ג'יימס בונד הוא גבר בודד נורא שלא נח לרגע, כי אם הוא ינוח הוא ייכנס לדיכאון, אז הוא חייב לזיין כל מה שזז, להילחם, להשמיד, בגלל שזה מה שהוא יודע לעשות. ואם הוא יעצור הוא יפרוץ בבכי. תחשבי על שון קונרי עומד ופורץ בבכי". 
 
קומדיה רומנטית אפלה
 
באחת ההזדמנויות שלמה אמר ש"זריחה" היא ההצגה הכי אופטימית שלכם עד היום.
 
"מסכים לגמרי. אחד הסרטים שאני מאוד אוהב הוא 'הארי מט סאלי' ('כשהארי פגש את סאלי'), ואחד הדברים הכי קשים זה להצליח לעשות קומדיה רומנטית טובה. זה פשוט נס. לא סתם הקומדיות הרומנטיות הטובות היו בשנות ה-40, זו היתה תקופה שגברים היו גברים ונשים היו נשים, ואז נורא ברור מה צריך להיות. היום איך אפשר? הכל כל-כך לא ברור.
 
"ובאמת קומדיות רומנטיות היום הן המון פעמים פשוט לא טובות. אני מת על 'אשה יפה', אבל זה לא סרט מספיק טוב, ו'הארי מט סאלי' הוא קומדיה רומנטית טובה בגלל שהוא מתעסק בגבר מנותק שנמשך לאשה מוצפת, והיא לא סובלת את ההשתקפות שהיא רואה בעיניים שלו, והוא לא סובל את ההשתקפות שבעיניים שלה, ובגלל זה זה עובד. את יודעת שהם מתים להיות ביחד, אבל היא לא יכולה לסבול שהוא לועג לה ולנשיות שלה.
 
"החלום שלי הוא לעשות 'הארי מט סאלי'. לעשות קומדיה רומנטית. אני מרגיש ש'זריחה' הכי מתקרב לזה. קראתי לו קומדיה רומנטית אפלה, ואני מאוד מקווה שגם הקהל יגיד, בסדר, ניתן לו. אתה רואה זוג שלא מצליח להגיע אחד לשני, אבל אתה הכי רוצה שהם יצליחו".

אדווה בולה וגל פרציגר ב"זריחה" צילום: אורי לוינסון
 
תגיד, הכתיבה היא חלק קבוע מסדר היום שלך?
 
"אני מנסה, כל יום אני נאבק. יש ימים שיש בהם רק ילדים ותחקירים או הפקה לקדם, ואז אני חוגג על זה שהולכים לעלמא (בורנשטיין הוא חבר בתוכנית העמיתים של מכללת עלמא וזה הזמן לגילוי נאות: משם אנחנו מכירים), ואז אני חוגג על החיים, ומקנא באנשים אחרים שיוצאים אל העולם".
 
 
ההצגות הקרובות של "זריחה" יתקיימו בימים שישי ושבת, 10, 11 בפברואר 2012 בשעה 20:00, בתיאטרון תמונע בתל-אביב. כרטיס: 65 ₪. טל': 03-5629462.