מי שאינו חי בכבוד – ימות בכבוד
לפני ארבע שנים היה הדבר, כאשר שוחרי האופרה יצאו מהמשכן לאמנויות הבמה נפעמים מהפקה מדהימה של "מאדאם בטרפליי" בבימויו הגאוני של במאי הקולנוע מפולין מריוש טרלינסקי. כפי שדיווחתי אז, הוא התאהב באמנות האופרה, עשה הסבה אישית והחל להעניק לסוגה הזאת אסתטיקה בימתית המעלה אל פני השטח ממדים רוחניים, ומעודד את כל הכוחות היוצרים ואת הקהל להתאחד בחוויה האמנותית השלמה המאגדת כל מרכיביה.
הדרמה של הגיישה היפנית בת ה-15 שקצין צי אמריקאי קונה אותה לשעשוע של חודש חורגת בעיני הבמאי מסתם סיפור רומנטי מעורר דמעות והוא קורא בה טרגדיה של בחירה ושל פעולות קיצוניות הנגזרות ממנה. בטרפליי בוחרת להיות אמריקאית ומפנה עורף למסורת בני עמה ולדת שלה.
בטרפליי ממהררת, נחפזת, ועוצמת עיניה – וכאשר אלה ייפקחו היא תעניש את עצמה, כפי שהיא רומזת כבר בתחילת המסע. אך בעוד היא חורצת את גורלה עם המשפט ש"מי שאינו חי בכבוד – ימות בכבוד", ושלא כמו מדיאה הנבגדת, היא חסה על הילד שילדה לבנג'מין פרנקלין פינקרטון ומעניקה לו אותו כשהוא חוזר ליפן עם אשתו האמריקאית.
פוצ'יני כתב ב-1904 מוזיקה נהדרת לליברית חכם ויפה, שתרגום הכתוביות המצוין של ישראל אובל מגלה עד כמה כל שורה בו מבדילה אותו ממרבית האופרות שנכתבו במאות הקודמות. יצירתו נשענת על עשר מנגינות עממיות שבחר מתוך שלל רב של מוזיקה יפנית שהושמעה לו בבית שגריר יפו באיטליה, והוא משתמש להפליא בהימנון האמריקאי המדגיש שוב ושוב את פער התרבויות בין מזרח למערב.
הישגים עיצוביים
במרכז ההפקה הבימתית של טרלינסקי, שנוצרה בבית האופרה של ורשה, והועתקה בשלמותה לכאן, ניצבת תפאורה מופלאה שעוצבה באותה רוח של פוצ'יני, ב"קווי מתאר" וסמלים אסתטיים יפניים – רמזים של נוף, של מסורת תיאטרון הקבוקי, מחוות גוף ותנועות שיש להן משמעות, ומלאכותיות שבעיני הבמאי "מייצגת את החיים הספונטניים הכאוטיים בצורה מסודרת".
"מאדאם בטרפליי" (צילום: יוסי צבקר)
בין שאר הישגי העיצוב בולט השימוש במסכים נעים מצד אל צד – כמו יצירת הדימוי של הר פיג'י המושלג, או צללית ספינת הצי "לינקולן" המטילה צל על שמי התכלת של נגסאקי – ולא צריך להתבייש ברמז הנוצר לפצצת האטום שהוטלה עליה – ומסך המוות – יחד עם התאורה המהממת. ברגעים אחרים נוצרות על המסך האחורי השתקפויות, כעבים חולפים, של הזמרים הניצבים על הבמה החלקה כמראה ופולו-ספוט מעודן מאיר אותם.
הישג עיצובי חשוב ומרתק לא פחות הוא השימוש בסירות הנעות על הבמה הזאת, הנדמית כים, החל מהשלוש הגדולות המביאות את בטרפליי ובני משפחתה הגדולה לחתונה, ואחר כך מפעם לפעם, סירות קטנות שחולפות, ונדמות כגונדולות בתעלות ונציה – אולי, בין השאר, גם כמחווה של הבמאי לסמל הרומנטיקה האיטלקית.
"מאדאם בטרפליי" (צילום: יוסי צבקר)
וכמו עיצוב הבמה כך גם עיצוב התלבושות המגוונות, המסורתיות, או אלה באדום ולבן של בטרפליי, של אמה הזקנה השבה ומופיעה כרוח הגורל, ושל האמריקאים. אלה שירתו היטב את תפיסתו של הבמאי, שבאה לידי ביטוי גם במחוות המשחק והתנועה המדודות.
בתוך מסגרת הדימויים הגדולים של מסורת, בלט שימוש מרתק בשלושה פנטומימאים נהדרים מוורשה, ששבו את הלב, כמשרתיה של בטרפליי. כל כניסה שלהם לבמה מחשמלת – החל מתמונת הפתיחה על רקע צלילי הפרלוד המוזיקלי הפותח, כאשר הם מתארים את הסוף הטרגי העתיד לבוא, וכלה במימושו.
את הבימוי והעיצוב המופתיים העשיר והשלים היצוע מוזיקלי מרשים בניצוחו של לוצ'אנו די מרטינו שהפיק את קשת הגוונים העשירה של פוצ'יני מהתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ממקהלת האופרה בהדרכתו של ישי שטקלר, ומכל הזמרים הסולנים.
בטרפליי מרתקת
אבל הניצחון הגדול באמת של ההפקה בפעם הזאת הושג באמצעות הופעתה של אירה ברטמן בתפקיד בטרפליי. הנערה שעלתה מריגה לפני שלושים שנה ובמהלך לימודיה באולפן התגלה כשרונה המוזיקלי, ומשם התפתחה בהדרגה עד שחנה מוניץ, מנכ"ל האופרה, ומיכאל אייזנשטדט, יד ימינה, אימצו אותה ודחפו את הקריירה שלה לשיאים מרשימים.
"מאדאם בטרפליי" (צילום: יוסי צבקר)
לפני שבועיים היא כבשה את הלב בתפקיד האם באופרה של גיל שוחט "הילד חולם", בהופעה שהועלתה פעם אחת (כמה חבל) לקראת הנסיעה לפסטיבל וויסבאדן בתחילת מאי. הרמז שנתנה שם לבגרותה המוזיקלית ולכשרון המשחק שלה נחשף במלוא הדרו בביצוע המחשמל שהעניקה לבטרפליי.
ברטמן נשאה את משא האופרה כשחקנית וכזמרת בעלת קול גדול, זוהר, ובשליטה מוחלטת בגווניו. בהנחייתו של טרלינסקי היא בנתה דמות מרתקת החל מהתמימות המחויכת-מאושרת של הכלה במערכה הראשונה. היא התבגרה עם אופטימיות המתעקשת במערכה השנייה, ובעיקר עם האריה הגדולה שהקפיצה את דפיקות הלב של הקהל. והיא חדרה עמוק לתוך התפקחותה הטרגית של בטרפליי במערכה השלישית.
"מאדאם בטרפליי" (צילום: יוסי צבקר)
לצדה בלטו זמרת המצו-סופרן הישראלית הצעירה איילה צימבלר, ששיחקה ושרה ברגישות את תפקיד המשרתת הנאמנה סוזוקי; זמר הטנור מסרביה זורן טודורוביץ' שהיה פינקרטון אמריקאי טיפוסי; ולדימיר בראון, אמן הזמרה והמשחק, בתפקיד הקונסול האמריקאי; יוסף ארידן המצוין שהיה השדכן התחמן גורו בכל נימי זמרתו ובגמישות משחקו והבעתו מבעד למסכת-פניו הלבנה; ובלי הגה, אך במשחק מפעים בפני עצמו, השחקנית מאיה קופצ'יק בתפקיד אמה של בטרפליי.
כל אלה שירתו בנאמנות את רעיונות הבימוי של טרלינסקי ואת אלה של פוצ'יני, והעניקו ערב של אופרה נדיר באיכותו, ביופיו ובמשמעותו.