פסטיבלים - פעמיים נוסטלגי - אוספים עבריים לחג

אורן בר-אל עם שתי המלצות עבריות ברוח נוסטלגית לחג עצמאותנו – "ארבע אחרי הצהריים" והאוסף המחומש של אהוד מנור ז"ל .

כל היום ארבע אחרי הצהריים

כנער מחוצ`קן בן ארבע עשרה או חמש עשרה, התכנית "ארבע אחרי הצהריים" בגלי צה"ל הייתה עבורי מעין מקום מפלט נעים, צוהר לעולם של שירים יפים ומילים תמימות וחפות מכל ציניות. באותם ימים היה נדמה לי, שאף אחד מבני גילי לא יכול היה להבין את הצורך הזה, לפתוח את הרדיו ולתת לשירים לקחת אותי לעולם מקביל, נעים ומוגן, שמופרע רק פעם אחת בכל תכנית, על ידי מבזק החצי.

החיבה לשירים העבריים היפים של פעם לא נטשה אותי במהלך השנים, ושרדה אף עשרות אוספים, שהתיימרו להעניק חוויה דומה לזו שזכרתי. בבחינת מוטב מאוחר, עשרים וחמש שנים אחרי שעלתה לאוויר חברו העורכים המקוריים של התוכנית (דלית עופר ויורם רותם) לחברת אן.אם.סי, והפיקו יחד אוסף, המכיל שישים ושבעה שירים הפרושים על פני שלושה דיסקים, מלווים בחוברת נאה עם מילות השירים ומונחים במארז מהודר.

לשמחתי הרבה, לא נרשמו כל הפתעות בבחירת השירים. את האוסף פותחת יעל לוי, עם הווקאליזה שהפכה עם השנים להיות חלק בלתי נפרד מהתכנית ("תמונה"), ואחריה מסודרים בשורה ארוכה חוה אלברשטיין, יהורם גאון, רוחמה רז, יהודית רביץ, מתי כספי, נורית גלרון ועוד עשרות אמנים, בשיריהם המוכרים והידועים ביותר, שמייצגים את המובן מאליו בזמר הישראלי, שנוגנו ועדיין מנוגנים בתכנית ללא הרף, ונשארו רובם ככולם אפקטיביים ונפלאים כפי שהיו.

אבל, בין "פרח הלילך" ו-"בפרדס ליד השוקת", בין "ימים לבנים" ו-"ימי בנימינה", שמנוגנים אצלי באופן מחזורי כבר למעלה משבועיים ועוד היד נטויה, מתגלה החיסרון היחסי של האוסף, בהישענותו הבלעדית על התקליטייה של חברת אן.אם.סי (סי.בי.אס בעברה), רחבה ככל שתהיה.

העדרותם של חברי כבוד בתכנית, כמו עופרה חזה, שלמה ארצי, אסתר עופרים, גידי גוב ועוד רבים אשר מרבית יצירתם שמורה במרתפי חברת "הד ארצי", שלא הצטרפה לחגיגה, מונעת מהאוסף להפוך למסמך אמיתי המתעד את הלך הרוח בתכנית. החיסרון הזה אגב, עשוי להפוך ליתרון, אם תרים "הד ארצי" את הכפפה ותפיק יחד עם גלי צה"ל אוסף מקביל ומשלים, אך גם ככה מדובר באוסף מצויין שלא מפסיק להתנגן בראש, ומושך את ארבע אחרי הצהריים לאורך כל היום.

"ארבע אחרי הצהריים" – מיטב השירים מתכנית הרדיו, אן.אם.סי

פליאה מחויכת

ולקראת יום העצמאות מותר להיות נוסטלגי פעמיים. הסתלקותו הפתאומית של אהוד מנור לפני כמה שבועות, החזירה אל הקומפקט שלי אוסף משיריו (גם הוא בעריכת יורם רותם), שיצא כבר לפני כמה חודשים, אך נדחק בזמנו, שלא באשמתו, על ידי רליסים מבריקים וחדשניים יותר.

כמו שאר האוספים מבית "מדיה דיירקט", גם זה מורכב מחמישה דיסקים ומנסה להכיל את תמצית העשייה של יוצר גדול, אך במקרה הזה לא מדובר במשימה פשוטה. אהוד מנור היה אמנם פזמונאי בהגדרתו, אבל המרחב הורסאטילי העצום שבו תפקד, ומגע ידו, שניכר בכל אחד מהרבדים של התרבות הישראלית, מקשה מאוד על אפיון היצירה שלו, ומחייב אותנו להתייחס לחלק ניכר מכתביו כשירה של ממש. גדולתם של שירים כמו "אחי הצעיר יהודה", "ברית עולם" ואפילו "עוד מחכה לאחד", שבוצע בזמנו על ידי עופרה חזה, אינה תלויה לטעמי בשום לחן או פזמון חוזר.

עשרות רבות של שירים שמרכיבים את האוסף, שבחלקם העלו בהאזנה הראשונה פליאה מחוייכת על פני ("מה, גם את זה כתב אהוד מנור?"), ממחישים באמצעות איכותם וכמותם את התרומה הבסיסית של אהוד מנור לאתוס הישראלי, וברמה המעשית יותר - זוהי קבוצה גדולה מאוד של שירים יפים, שלאורך השנים בוודאי תשמחו שיש לכם בבית.

אהוד מנור – האוסף, מדיה דיירקט