שלא בצדק נפקד בשנים האחרונות שמו של הסופר והמשורר אהרון אלמוג מן ההיסטוריה של הספרות העברית. אולי משום שהפסיק לכתוב, אולי מחמת צניעותו המופלגת ואולי הסיבות לכך פוליטיות, כפי שטוענת בתו אליענה אלמוג.
ערב המוקדש ליצירתו של אלמוג, וייערך בבית מנדל ביפו, ינסה להאיר מחדש את העשייה הספרותית שלו.
ישתתפו בו המשוררים והסופרים שמעון אדף ואלמוג בהר, ד"ר קציעה עלון, המשורר והפעיל החברתי מתי שמואלוף, אשתו של אלמוג הסופרת והמבקרת רות אלמוג ובתו אליענה, כותבת, מתרגמת ועובדת סוציאלית.
שירה בהירה, מלאת הומור, אנושיות וחום
אלמוג פירסם 13 ספרי שירה ופרוזה. הוא זכה בפרסים נחשבים כמו פרס ברנר (1982), פרס ראש הממשלה (1989) ופרס ביאליק (1999), ושיריו נכללו בתוכנית הלימודים בזמנו, אולם שמו לא חדר לתודעה הציבורית. ספריו נעלמו מן החנויות.
מבחר משיריו התפרסם בקובץ "סוכה עפה: מבחר 1950–1992" (2004), וזכה אמנם להתייחסות רחבה מהביקורת בשעתו, אבל נשאר מחוץ למחזור הדם של השירה הישראלית.
אלמוג, יליד 1931, הוא בן למשפחת רבנים (שם המשפחה המקורי הוא "מבורת") שעלו מתימן. הוא גדל בכרם התימנים, למד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל ובאוניברסיטת תל אביב, השתתף במלחמת העצמאות ונמנה עם מייסדי קיבוץ גזר שבשפלה. רוב חייו חי בתל אביב ועסק בהוראה ובניהול בתי ספר.
נושאים שעלו לראשונה בשירתו של אלמוג כגון מזרחיות, משפחתיות, עניינים חברתיים, קשיי פרנסה זכו מאוחר יותר לתהודה רחבה יותר בספריהם של משוררים אחרים. זאת למרות ששירתו של אלמוג בהירה, נגישה, מלאת הומור, אנושיות וחום, משלבת בקלילות בין משלבים משפת המקורות ועד לסלנג בן זמנו ונקראת כאילו נכתבה היום.
ילד חולם ושובב ואחר, שאף אחד לא הבין
"הוא הפסיק לכתוב בשלב מסוים. הוא פשוט ויתר. זו הפרשנות שלי", מנסה אליענה אלמוג להסביר מדוע נשכחה שירתו של אביה.
"הוא נולד בכרם התימנים למשפחה תימנית דתית, והיה ברור מגיל צעיר שהוא שונה מאוד מהמשפחה שלו – מין ילד חולם ושובב ואחר, שאף אחד לא הבין. הוא גדל בשכונת פלורנטין, והוא חוזר הרבה בשירים שלו לילדות, למשפחה, לתימניות, לשורשים, הוא מתרפק על המקומות האלה.
"הוא כתב גם ספרי שירה וגם פרוזה, גם סיפורים קצרים וגם רומן וגם מחזה. נגע בכל. זכה בפרסים נחשבים והשירים שלו נלמדו בבתי הספר, אבל איכשהו הוא לא הצליח לפרוץ".
לדעתך זה עניין עדתי?
"אני טוענת שזה בגלל המוצא שלו. הוא לא מסכים איתי בעניין הזה. לדעתי זה עניין עדתי, גזענות – הגמוניה אשכנזית שלא נותנת למי שלא בהגמוניה להיכנס פנימה. הוא לא מסכים.
"יש לו שיר בשם 'ביאליק לא היה תימני', שבעיני הוא ממש שיר מחאה, אבל הוא לא רואה את זה ככה. הוא מדבר על זה בשירים בדרך העדינה שלו, אבל לא מעבר לזה. הוא איש שקט שלא צועק, לא עושה רעש. איש שקט וצנוע ותימני, כנראה שיש לזה מחיר".
מימין: אליענה אלמוג, משמאל: עטיפת הספר"אם תראו סוכה עפה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים)
לא נדחף, לא עושה לעצמו מקום
"הגורל של אבא שלי כמשורר קשור בעיני לגמרי להתייחסות לתימנים בארץ", אומרת אלמוג. "תימנים הקול שלהם מאוד מסוים, ומשאירים אותם במקום הזה. גם יש מין אופי כזה, הצניעות הזו, השקט הזה, לא נדחף, לא עושה לעצמו מקום, משהו שמאוד אופייני לעדה הזאת.
"כנראה שזה גם עניין אישיותי. העולם של השירה הוא עולם מאוד כוחני, יש איזו ציפייה מהשירה שתהיה נשגבת, אבל זה לא שונה מאוד מהעולם שמסביב, והוא לא בנוי לזה".
רבים מהשירים שלו מאוד אקטואליים ונגישים, כאילו נכתבו היום.
"אני חושבת שיש בשירה שלו משהו נצחי. הוא אדם שמאוד מחובר לשפה ולחיים ולמציאות, ואת זה הוא כותב, ואת השפה העברית.
"המציאות בסופו של דבר לא משתנה עד כדי כך, יש הרבה דברים שנשארים כמו שהם, אולי בווריאציות קצת אחרות. המאבקים הכלכליים שלו הם אותם המאבקים הכלכליים של אנשים צעירים היום, והמאבקים להכרה או בגזענות הם אותם מאבקים שיש היום, בווריאציות אחרות.
"אני אמנם לא אובייקטיבית, אבל אני חושבת שהוא משורר גדול וחלק מהגדולה שלו הוא בנצחיות של השירה הזו. אני גם חושבת שזו קלאסיקה, וזה יהיה גם בעתיד רלבנטי ואקטואלי ונגיש.
"השפה שלו הכי רחוקה מפלצנות אינטלקטואלית. איש שחי ועובד, מגדל שתי ילדות וכותב את החיים שלו, את ההיסטוריה שלו, את הילדות והמקום שבו הוא גדל, את המשפחה שלו, את החלומות שלו".
"אין קולנוע שדרות"
[...]
מִזְּמַן לֹא שִׂחֲקוּ בִּשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד
יְלָדִים. עוֹרְכֵי דִּין מְנַהֲלִים אֶת הַחַיִּים בִּרְצִינוּת קְשׁוּחָה.
מְכוֹנִיּוֹת, מִשְׂרָדִים, עוֹרְכִים מִלְחָמוֹת, גּוֹרְרִים. חֹק הוּא חֹק. אִם נַגִּיעַ -
לֹא רָחוֹק. עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ.
"גִ'ינְגִ'י קָלָבָסָה הִכְרִיעַ בַּטֶּרָסָה".
אֱלֹהִים נוֹתֵן אֱגוֹזִים לְמִי שֶׁאֵין שִׁנַּים.
עָבַרְתִּי דִּירָה. אָהַבְתִּי שִׁירָה. בּוֹאִי אֵלַי
חַבְּקִי אוֹתִי. אֲנִי הַמַּהְפֵּכָה.
יָם שֶׁל דְּגָלִים. פְּרָחִים. 90 אֶלֶף מְשׁוֹרְרִים. רְחוֹב הֶרְצְל. גָּזוֹז רוּבַּנֶנְקוֹ.
מָחָר בַּבֹּקֶר בֵּיצִים בְּיֹקֶר.
הִגִּיעָה הַשָּׁעָה
לְיֶתֶר מְעֹרָבוּת. אִם לָמוּת אָז לָמוּת.
חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּרֹב חַסְדְּךָ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בּוּז.
[...]
עֲשִׁירִים מְשֻׁגָּעִים בָּנוּ בָּתִּים, נָתְנוּ לִבְנוֹתֵיהֶם שֵׁמוֹת
יָפִים, קָנוּ לָהֶן פְּסַנְתֵּרִים.
גְּבֶרֶת, מִי צָרִיךְ שֵׁמוֹת יָפִים
מִי צָרִיךְ פְּסַנְתֵּרִים.
יֵשׁ הַבִּימָה. יֵשׁ הֵיכַל הַתַּרְבּוּת. אֵין קוֹלְנוֹעַ שְׂדֵרוֹת. אֵין סַדְרָנִים.
אֶחַד שָׁמֵן אֶחָד רָזֶה, צוֹחֵק מִי שֶׁלֹּא כָּזֶה.
סִינֶמָה בַּלָּשׁ. הַצָּגָה שְׁנִיָּה. אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה. פַּסֵּי רַכֶּבֶת. כָּל כָּךְ קְצָת
צָרִיךְ כְּדֵי לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר.
מַדּוּעַ הֵם לֹא מְבִינִים זֹאת.
חֲלוֹמוֹתַי קוֹפְצִים מִתּוֹכִי כְּעַכְבָּרִים מֵאֳנִיָה טוֹבַעַת.
אֲנִי רַב חוֹבֵל.
כָּזֶה עַל כָּל פָּנִים הָיִיתִי.
וּבָעוֹלָם הַבָּא אֶהְיֶה כַּנִּרְאֶה פָּרָשׁ בְּמִשְׁטֶרֶת הַתְּנוּעָה.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה. אֵינֶנִּי יוֹדֵע שֶׁל מִי. לְאָן נֶעֱלַם כָּל זֶה. קוֹרְאִים לִי:
אַבָּא, פִּיפִּי.
כָּל כָּךְ קְצָת צָרִיךְ אָדָם כְּדֵי לִהְיוֹת
מְאֻשָׁר.
(אהרון אלמוג, מתוך הספר "הצדעה לישראל", 1977, ספריית פועלים)
הערב לכבודו של אהרון אלמוג ייערך ביום חמישי, 3 בינואר 2013, ב-20:30, בספרית מרכז תרבות מנדל, התחיה 1 (התקומה פינת שדרות ירושלים) יפו. 03-6820419 הכניסה חופשית.