במקום להתחנף אצל המבקרים הלך דובר קוסאשוילי בסרטו השני והביא אותה ביצירה הכי חתרנית שמציגה עכשיו על האקרנים. מצבור כזה של סקס, ערוות חשופות ומשחקי השפלה על מסך אחד לא נראה כאן מעולם. יש מי שנחרד להגן על שמם הטוב של נשים, גרוזינים ובני אנוש ויש מי שהתמרמר על חוסר התוחלת שבעניין. אני נהניתי מכל רגע.
יש המון עירום בקולנוע הישראלי לדורותיו, עירום שהוא לרוב מבזה ומיותר ופופליסטי ומציצני.. דוגמה גרועה אפשרית מהתקופה האחרונה היא המוצר הקולנועי המתחנחן של מיכל בת אדם "חיים זה חיים". ב-"מתנה משמיים" שום דבר לא מנסה להתחנחן. כשמביאים לקולנוע חברה כל כך יצרית ואינפנטילית כמו חברי המאפיה הגרוזינית בסרט, שמנסים לשדוד כמה יהלומים ובדרך רודפים אחרי תשוקותיהם, אי אפשר לא להשתמש בעירום בצורה הכי ישירה והכי בוטה.
אם בסרטו הראשון, "חתונה מאוחרת" , הראה קוסאשווילי שהקולנוע הישראלי מסוגל לסצינת עירום נטורליסטית, בסרטו השני הוא כבר מוציא את כל היצרים מחוץ לארון - גסויות רוח, סטיות וחרמנות לשמה מאווררות בגסות חיננית ומולבשות על חברה סגורה של עולים מגרוזיה באור יהודה. באמת נוח מאוד הריחוק הזה, אצלנו הישראלים באמת אין הרי שום דבר מכל זה – הכל סטרילי, זך וטהור.
אבל לא יעזור כלום - הכי כייף ב-"מתנה משמים" זה להשתחרר מכל מה שהורגלנו אליו עד היום ולקבל קולנוע שהולך עד הסוף עם היצר, שסקס הוא בלי בושה המוטיבציה הבסיסית של כל הגיבורים שלו. בלי רומנטיקה, בלי רבדים פסיכולוגיים, בלי טיפת ערכים, אפילו בלי מעטפת עלילתית משכנעת - יצר טהור נטו.
אבל בכל זאת הרי לא מדובר פה בפורנו בשקל. כשקוסאשווילי נותן דרור ליצרים הוא עושה את זה בסטייל - הקולנוע שלו קצבי ומענג, הבימוי מבריק, הדרכת השחקנים נפלאה, מוני מושונוב מהמם בתור הסנדק הזועם מגרוזיה וכל השאר עושים עבודה לא פחות ממצוינת – זו חוויה משחררת ממש.
כי כמו שטרנטינו מסגנן אלימות לחוויה קולנועית ככה קוסאשווילי מסגנן סקס לחוויה קולנועית. הוא הולך לשכבה הכי פרימיטיבית ומעמיד את הסקס כמוטיבציה העיקרית של הגיבורים בסרט, אבל עושה את זה מספיק מעניין וקולנועי כדי שהסרט יענג גם כשצצים בלב הצופה קשיים מוסריים, ולזה כבר יקרא חתרנות לשמה.
ומי שמאשים אותו בפורנוגרפיה ושוביניזם חמור סתם טועה ומטעה. והדוגמה הטובה ביותר להזים את הטענות הפמיניסטיות היא הגרסה הקוסאשווילית לסטלה המגמרת, זו ששניים מהגיבורים (בגילומם של רמי הויברגר וקוסאשווילי עצמו) עולים אליה לרגל לפרוק יצרים. הדמות הזו היא ארכיטיפ חדש בקולנוע הישראלי - דוקטורית בתל השומר, נשואה ואם, מחזיקה דירת זיונים ופשוט אוהבת להזדיין. זה ללא ספק אחד הביטויים המקסימים ביותר למיניות נשית משוחררת בקולנוע הישראלי. בכל זאת עברו קצת מים דלוחים בנהר מאז ימי אסקימו לימון.
אין שום דבר רע בלממש כמה פנטזיות אינפנטיליות כמו להציץ מתחת לשמלה, או לצפות באברים זקורים יותר (קוסאשווילי) או פחות (הויברגר). גברים מושפלים לא פחות מנשים בסרט הזה, באמת שאפשר לתת לאחרוני רגשות האשמה הפמינסטיים להתפוגג, ופשוט לזרום עם הסרט.
ואחרי כל זה - הרעיון להציג חברה המונעת רק על ידי היצרים הכי בסיסים והכי ראשוניים הוא חדשני כל כך בשדות הקולנוע הישראלי עד שאין מנוס מלהכתיר את קוסאשווילי כגאון מקומי ואת "מתנה משמים" כיצירה הכי משמעותית בקולנוע הישראלי של השנה האחרונה (לפחות).
קוסאשווילי אמנם הקל עלינו ונטע הכל בגטו גרוזיני, אבל לכל מיקרוקוסמוס יש מקרוקוסמוס. ואיכשהוא, כשמראים לי סרט ישראלי על חברה שנהנית להשפיל ולדכא, ומונעת על ידי יצרים ובצע כסף, כשמראים לי חברה דקדנטית, שמשכפלת את קוד ההתנהגות הברברי גם לדורות הצעירים, חברה שמסרבת להשתלב במרחב, איכשהוא - זה לא נראה לי כמו סוג של פנטזיה גרוזינית סגורה בתוך עצמה, לא כשהדון ביבי נתניהו מציץ מעל מסך הקולנוע באחת הסצינות .. ואולי - ההתניות השמאלניות חזקות ממני ..
עוד על הסרט
08/01/2004
:תאריך יצירה
|