פסטיבלים - כמה רשמים מהפסטיבל האירי

להקת "אייריש קרים", המון סמוק נלהב ובירה ניגרת קידמו את פני הבאים לפסטיבל האירי בסינמטק תל-אביב, בסוף השבוע האחרון. האירים נהנים בישראל מאהדה רבה, שמאפשרת לקיים את הפסטיבל הזה בהצלחה כבר חמש שנים ברציפות ומושכת קהל שוחרים אדוק שגודש את המקום בעליצות רבה.

זואי קונוואי – מלאכית ווירטואוזית

הכנרת זואי קונוואי ניחנה בחינניות אינסופית, והמופע שלה מרתק ובשל , הרבה יותר משניתן לצפות מאמנית צחקקנית שהיא רק בת 22. קונוואי מופיעה עם פינאן דה ברה, המלווה אותה בגיטרה אקוסטית ומינימום האמצעים לא מפריע לשניים להגיש ערב אינטימי אך מגוון שמצליח להחזיק גם את האולם הגדול בסינמטק. השילוב בין תמימותה המלאכית לווירטואוזיות שלה ככנרת כובש, וכשהיא שרה אי אפשר שלא להיכנע קליל לקסם קולה המתוק.

חרף גילה הצעיר כבר הספיקה קונוואי להופיע לפני אישים מכובדים כאפיפיור, נשיאת אירלנד ומלכת נורבגיה ולהוציא את תקליטה הראשון לפני כשנה. ואחרי ההספק המרשים הזה מרשים לגלות שהקטעים המעניינים במופע הם אלה שקונוואיי מתוודה, בצחקוק ביישני, שהם פרי עטה. לחלקם היא אפילו לא נתנה עדיין שמות, "אני גרועה בלתת שמות", היא מספרת.

הקטעים אלה, שמוגדרים על ידה כ"משוגעים", שזורים במוטיבים מוזיקליים ממחוזות אחרים כמו פיציקאטו (פריטה על מיתרי הכינור באצבעות) וסינקופות (הפוגות בנגינה), והם אלה שעושים את כל ההבדל. אמנם רוב הנוהרים לפסטיבל מחפשים את הצלילים המסורתיים שמציעה המוזיקה הקלטית, אבל נחמד שלתל-אביב מגיעים גם אמנים צעירים שמכבדים אמנם את המסורת, אך גם יוצקים אליה תוכן מוזיקלי שונה.

ובינתיים באכסדרה..

"אייריש קרים" ואורחיהם ממשיכים להלהיב את הקהל שהתגודד במקום במרתון שנמשך מ-20:30 ועד השעות הקטנטנות של הלילה. כוח הסיבולת העצום של הנגנים מעורר התפעלות, אם כי קשה להתעלם מהאמת המרה שבדבריו של איש חכם אחד, שפגשתי במקרה באכסדרה, וטען בלהט כי "שמעת שיר אירי אחד, שמעת את כולם". וכמו כדי לסתור את דבריו חוללו במקום בהתמדה כמה עלמות ועלמים אירלנדיים בנשמתם (וביניהם גם חובש כיפה אחד), שהפגינו בקיאות מרשימה בצעדים המסורתיים ותרמו נופך משלהם לפסטורליה הקלטית שהתהוותה שם.

"אינטרמישן" – רומנטי להפליא

יום קודם צפיתי בסרטו של ג`ון קרולי "אינטרמישן", וגיליתי כמה צדדים קצת פחות מתקתקים וירקרקים של האומה סמוקת הלחיים. הסרט הוגדר כבר בהגזמה כתשובה האירית ל"טריינספוטינג". למעשה זו קומדיה קצבית עם פרצי אלימות לפרקים (בעיקר בסצינת הפתיחה המפתיעה והדוחה למדי). הסרט כורך יחד את סיפוריהן של 11 דמויות לציר עלילה אחד, הכולל חטיפה, ניסיון שוד וכמה סיפורי אהבה. כל זה משונע על ידי תפיסת עולם רומנטיקנית להפליא.

הסרט מזכיר מעט את סרטו היפהפה של מייקל ווינטרבוטום "וונדרלנד" מ- 1999, אך נופל ממנו במידת הרגש והפיוט. לעומת זאת, הוא ניחן במנות גדושות של הומור עצמי, ונחמד לצפות בעקיצות שנונות של כמה מיתוסים לאומיים (שמועלים על נס במסגרת הפסטיבל כאן) כמו תרבות הפאב האירי, המוזיקה הקלטית ו..הכבשים.

שירלי הנדרסון המקסימה (שהופיעה גם ב-"טריינספוטינג" וגם ב-"וונדרלנד") מופיעה כאן כבחורה משופמת וממורמרת, שמחפשת כמו כולם, אחרי אהבה. הנדרסון הופכת לאחת מאותן שחקניות נדירות שהן סמן לאיכותם של הסרטים שבהם היא משתתפת (ואולי מסתמנת כיורשת לקתרין קרטלידג` ז"ל). קולין פארל מגיח מהוליווד ונועץ שיניים בתפקיד עסיסי של הפושטק המקומי. השחקן הוותיק קולם מיני ("הקומינטמנטס", "מסע בין כוכבים") אף הוא כאן, בתפקיד מרענן ולא אופייני כשוטר אלים ואגו –מאניאק.

מתחת לאריזה המחוספסת מסתתר סרט מתוק למדי, אך לא כדאי להצטייד בציפיות ליצירת מופת.