לא בכל יום קמה סופר-גרופ חדשה בישראל: השבוע יעלו לבימת הבארבי בתל אביב אבי בללי, איגי דיין, דודי לוי, דניאל סלומון וטל גורדון כהרכב מגובש. החמישה יעלו, זו הפעם השנייה, ערב המוקדש ליצירתו של שמוליק קראוס ז"ל.
 
"סולו יורמן הגה את הערב הזה בעקבות מותו של שמוליק קראוס", מספרת גורדון (גילוי נאות: טל כותבת באתר הבמה והיא חברה שלי). "הוא חשב לחבר בין היצירה של קראוס למוזיקאים שהוא אוהב ולייצר את שני החיבורים האלה: בינינו לבין היצירה של שמוליק, ובינינו לבין עצמנו.

"הוא ממש התרגש מהחיבור הזה בין כל המוזיקאים האלה על במה אחת, כשמה שהכי הדליק אותו זה הרעיון שאנחנו נתפקד כהרכב, בדיוק הפוך מערבי המחווה שבהם עולה כל אמן בנפרד".
 
אמרת לי לא פעם שקראוס הוא היוצר הכי משמעותי מבחינתך.
 
"מבחינתי שמוליק קראוס הוא המלחין שלי. הוא הפסקול של ילדותי. מה שמרתק אותי זה המתח הגדול בין האישיות המאוד סוערת, פראית ולפעמים אלימה שלו, אישיות מאוד מחוספסת, לבין לחנים כל-כך מעודנים, כל-כך רגישים, כל-כך עגולים.
 
"אני חושבת שזה היה פחות מרתק אם לאותה אישיות מחוספסת היו גם לחנים נורא מחוספסים. היו לו גם כאלה, אבל טביעת האצבע שלו – 'הבובה הזהבה', 'אחרי עשרים שנה', 'רואים רחוק, רואים שקוף', שירי ילדים מופלאים כמו 'אלישבע מה נחמדת' – כל פעם איזשהו בונבון שנוגע לך ישר בנים הכי חשוף בנשמה והכי עדין. כשזה יוצא מדמות כל-כך מחוספסת, נולד שם ניצוץ שבעיני הוא חד-פעמי". 

דודי  לוי, טל גורדון, צילומים: הלה עמנואל גור
 
פסקול של הנשמה

מה ניסיתם לעשות עם השירים?
 
"כהרכב חקרנו את הלחנים תוך ניסיון למצוא את הסאונד שלנו, בכל פעם מכיוון אחר בנגינה ובשירה. היה מדהים לגלות בכל פעם עד כמה הלחנים האלה וההפקות תיקשרו עם העולם בזמן אמת. כשאת עובדת למשל על 'כשאת בוכה את לא יפה', את עובדת על הביטלס, ישר את מרגישה גם את התקופה שזה הולחן בה ואת המוזיקה שזה תיקשר אתה. וזה גם גורם להשתאות.
 
"זה הרי לא כמו היום, שאת חיה בעולם וירטואלי וגלובלי. בשנות ה-60 וה-70 בארץ החלונות הגבוהים חוללו את מהפכת הרוק הראשונה עם תקליט מלפני למעלה מ-40 שנה שלא קדמה לו מסורת של פופ ישראלי. מי שזוכר מה זה היה להשיג תקליט מחו"ל, כשצריך להזמין אותו בחנות במיוחד... זה לא כמו היום, שאתה נכנס ליוטיוב. פתאום אתה מבין איזו גדולה זו שבסוף שנות ה-60 אלבום מתקשר עם העולם.
 
"לפני זה במוזיקה הישראלית היו הרבה אקורדיון והרבה רוסים, שכבודם במקומם מונח, אבל זה קצת פחות רלבנטי לפסקול של הנשמה של אנשים בגיל שלי ומטה".
 
הכרת אותו?
 
"הייתי ילדה מעריצה שלו כל החיים, איפשהו בגיל ההתבגרות התחלתי להגיע לקפה כסית ולשמחתי אכן הכרתי אותו, היה לי העונג להכיר אותו די מקרוב".

אבי בללי, איגי דיין, צילום: הלה עמנואל גור
 
"המלה בשלות היא מלת המפתח להרכב הזה"

כולם שרים?
 
"כל אחד על כלי ושירה. איגי תופים ושירה, דודי חשמלית ושירה, בללי בס ושירה, דניאל פסנתר ושירה, אני אקוסטית ושירה. ליד כל הקנונים האלה בנגינה, אני בן-אדם שלימד את עצמו גיטרה, אני לא תותחית כמוהם בנגינה, אבל יצא שאני מפונקת ברמות עם המוזיקאים הכי מעניינים מרתקים ומדהימים בארץ. וזה גם הקושי של ההרכב הזה, חמישה פילוסופים לטוב ולרע".
 
אז איך החלטתם מי שר מה?
 
"זה פשוט זולג לאן שצריך לזלוג, יש שיר שאני לא מוכנה לתת, יש שיר שמנסים משהו. אנחנו כבר לא ילדים והמלה בשלות היא מלת המפתח להרכב הזה. חלק מהבשלות הזו זה שהאגו מנוהל נכון. אני לא אגיד שאין אגו, לכל אחד יש האגו שלו וככה צריך להיות, אבל זה מנוהל מאוד נכון. מוזיקאים שכל אחד מביא משהו אחר. להפקות של כל אחד מהם יש צבעים אחרים, למרות שהכל יושב תחת רוק".
 
את הצלע הנשית בהרכב של גברים, וזה ישר מוליך למקום של ג'וזי כץ. מבחינה קולית אתן מאוד שונות, לא?
 
"לקרוא לי הקול הנשי בהרכב הזה זו הגדרה קצת מפוקפקת. דניאל הוא קול יותר נשי ממני, כפרה עליו. ג'וזי היתה הבובה שלי. כל ילדה בת ארבע מאמצת לה את הזמרת שלה, ואצלי אלה היו ג'וזי ורותי נבון, אלה היו הבובות שלי. אני גם מומחית בלחקות את המבטא שלה.

"לפני המון שנים, במסגרת תרגיל כתיבה שנתתי לעצמי, רציתי לשמוע מעצמי כמלחינה וככותבת סאונד קצת אחר, ואמרתי לעצמי שאני אנסה לכתוב שיר לזמרת אחרת, ובאופן טבעי הלכתי לג'וזי כץ, שזו המוזיקאית שאני הכי אוהבת את הסאונד שלה.
 
"בתכלס יצא בסוף שכתבתי בדיוק כמו שאני כותבת בשבילי, רק טיפה יותר מואר ובהיר, זאת אומרת שאם אני מוסיפה קצת צבע לקול שלי, אז הקולות שלנו מאוד דומים. ג'וזי היא לא שולי נתן, אין לה קול דקיק וצלול, אלא קול שהוא גם קצת חרוך ועבה".



דניאל סלומון (צילום: הלה עמנואל גור)
 
היא גם רקדה נורא יפה.
 
"היא בעצם הגיעה לארץ כרקדנית אצל גיורא גודיק. זה דבר שגם אם אני רוצה, אני לא יודעת לעשות. אבל אחרי ההופעה הראשונה שעשינו בראשון לציון (המופע עלה לראשונה במסגרת פסטיבל ראשון), באה אלי אחרי ההופעה אשתו של איגי דיין ואמרה לי שאחד הדברים היפים שרואים דרך ההופעה זה השינוי של העמדה הנשית במוזיקה הישראלית.

"הקול של ג'וזי כל-כך מזוהה עם השירים של שמוליק, ופתאום אני עומדת שם, אמנם צבועה בבלונד, אבל הגישה המוזיקלית קצת אחרת, פתאום חלק מההרכב ורואים איך דמות האשה השתנתה משנות ה-70 לשנים של היום. אני לא נמצאת שם במרכז מוקפת גברים שחוגגים את הנשיות שלי, אלא אני אחת מההרכב, כולל הלנגן.
 
"אני שייכת לדור של הרוקסן, וכולנו, כל הבחורות מהדור הזה, מחזיקות את הגיטרה באותו מקום על הגוף, כי כולנו רצינו להיות כמו הגברים, ככה הסתכלנו על עצמנו. אני לא יודעת אם זה טוב, אבל ככה זה היה בזמנו". 

אז מה אתם שרים?
 
"זה כמו ערימת ממתקים שאת רק צריכה לבחור מה יותר טעים לך ומה מתאים. יש כמה שירים שאנחנו שרים ביחד: 'אהבה הראשונה' ('האהבות שלי'), 'התשמע קולי', ויש שירים אישיים. הוצאנו סינגל ל'אני אשיר לך שיר', שקראוס כתב לאריק לביא ואיגי דיין שר, ויש לו ביצוע למות. בללי עושה את 'סוס עץ', ביצוע מצמרר לא פחות, דניאל מביא את 'רואים רחוק, רואים שקוף' בדרך הכל-כך הדניאלית שלו, וזה נהיה קונצרט כזה.
 
"דודי לקח את 'גלגל מסתובב' והביא אותו איכשהו לקריביים, וזה נהיה חגיגה. השיר הזה למשל היה פיצוח, כי היה קשה להוציא אותו מהמקום המקורי שלו בלי להוציא אותו מהעוצמות שלו, ופתאום הגיע פיצוח.

"אני הסתערתי על 'הבובה זהבה', 'שוב', 'זה קורה'. איגי עושה את 'הגיטרה' ו'בית הערבה', ודודי 'כשאת בוכה את לא יפה'. בללי עושה את 'לוח וגיר', ודניאל את 'אינך יכולה'".

המופע "רואים שקוף" בהפקת סולו יורמן ו"פיסטוק הפקות" יעלה ביום חמישי, 6 בפברואר 2014, ב-22:00, במועדון הבארבי בתל אביב. כרטיסים: 03-5188123.