ההצגה של טל בן בינה, שנוצרה בהשראת אירועי קיץ 2011, מחברת בקסם רב בין תיאטרון למציאות
"הסיפור מתרחש ביער קטן, כל כך קטן שיש בו רק עץ אחד, שני שיחים, שלושה פרחים ואבן אחת רגילה". בתיאור הנוף הקצר ושובה הלב הזה פותחת הצגת היחיד של טל בן בינה "מרק אבן".
במהלכו של התיאור פורשת בן בינה את רכיבי התפאורה האחדים על שולחן, מקום ההתרחשות העיקרי של ההצגה, ביניהם האבן, שבינתיים ניצבת דומם, ותמלא תפקיד מרכזי בהמשך.
בן בינה עצמה מגלמת את העץ, למעשה את העצה, שבמרחביה מתרחש הסיפור וידיה יפעילו את ארבע הבובות שהן ארבעת גיבורי הסיפור הזה, המבוסס על הסיפור המוכר "מרק אבן" (הידוע גם כ"מרק כפתורים") ומרחיב אותו.
להפליג בסיר-סירה
קופיפה מורעבת מגיעה ליער הקטן ומנסה לחבור אל תושביו כדי לזכות בארוחה. האוגר מתגלה כקמצן גדול. הארנבת "רק חושבת שהיא מתחשבת" ואילו הזאב אמנם חביב אך נואש אף הוא לארוחה.
מה שלהפתעתי מחבר מייד את הדעתן בן הארבע וחצי לסיפור הוא נקודת המוצא: הרעב, החסרון. מצב שכל ילד, ולו המפונק ביותר, יכול להזדהות אתו באופן מיידי ("הכי אהבתי שהקופיפה היתה רעבה" אמר מייד אחרי ההצגה).
בהמשך הסיפור, לאחר מאבק מצחיק מאוד עם הזאב שבו השניים מנסים לטרוף זה את זה (בסצינה בסגנון פאנץ' וג'ודי) , מצליחה הקופיפה להפליג החוצה מביתו של הזאב באותו סיר- סירה ממש, שבו חשב לבשל ממנה מרק קוף (ההצגה שזורה משחקים לשוניים מקסימים מסוג זה), בחזרה אל חלקת היער. שם, היא מוצאת את האבן מן המערכה הראשונה, והופכת אותה למכשיר פלאים שישנה את מצבה מהקצה אל הקצה.
האבן הופכת לאבן קסמים, מצרך יסוד בהכנתו של מרק מופלא, שמצליח לפתות הן את האוגר והן את הארנבת לתרום לו מנדבת לבם ומטבחם. גם הזאב מצטרף בסופו של דבר לארוחה המשותפת וכולם לומדים משהו על כוחם של שיתוף פעולה וקהילה מלוכדת.
מרק אבן (צילום: אילן סביר)
הברקות לשוניות
הגרסה של טל בן בינה ל"מרק אבן" נוצרה בעקבות קיץ המחאה ב-2011 ומעבר לכל מרכיביה המוקפדים, שמייד אפרט , ניכר בה כי היא מונעת ממקום של אמירה חברתית, המותאמת לגמרי לגיל הרך.
"ככה זה בטבע אחותי, היום אני אוכל אותך, מחר תאכלי אותי", אומר הזאב לקופיפה, אמירה שגורמת לה לעשות מעשה מנהיגות חברתי. מתוך מציאות של מצוקה קולקטיבית, שבה החזק (שגם הוא חלש) רודף את החלש יותר, מוצאת הקופיפה רבת התושייה דרך להניע את שאר הדמויות לשיתוף פעולה, מייצרת מצע (מרק) משותף לסולידריות, שמוביל לבסוף לרווחת כולם.
מבין האמצעים האמנותיים הבונים את ההצגה הזו, ראשית יש לומר דבר מה על השפה. לא רק שהיא מחורזת להפליא ובה בעת בהירה מאוד, היא גם בעלת הברקות לשוניות מרובות. למעשה נשמע כי היא מלוטשת דיה מבחינה לשונית לעלות על הכתב כגרסה בעלת חיים משלה לסיפור, ולהתייצב לצד "דירה להשכיר" האלמותי על מדף הסיפורים החברתיים לילדים.
מבחינה חזותית יש פער מסוים ברמת הליטוש בין תלבושת העצה המוקפדת וארבע הבובות היפות (במיוחד מצטיין הזאב בחמידותו ) לבין התפאורה, המעט פחות מוקפדת, המפוזרת על השולחן. הילדים כמובן לא רואים זאת כלל. הדמויות מאופיינות היטב, ובן בינה עוברת בין ארבעתן , בנוסף לדמות העצה המספרת, בקלילות נטולת מאמץ נראה לעין.
תפקיד חשוב יש למוזיקה, לפס הקול ולאפקטים הקוליים (שעליהם ועל עבודת הבימוי אחראי עופר שלחין) שתורמים לתחושה של לכידות בין הסצינות השונות, וכוללים גם הפתעות. ברגע מסוים למשל, פונה העצה לילדים ומציעה להם "עצה מעצה": כדאי לשתות מים. היא לוגמת מבקבוק מים במה שנראה כהפסקה לרגע ברצף אך אז אפקט קולי חזק של בעבוע מחבר את ההפסקה המתודית לסצינה הבאה בהצגה. אם תרצו זו גם תזכורת קטנה לילדים (ולהורים) על החיבור הקסום שבין התיאטרון והמציאות. נציין גם את השיר המרומם "מרק אבן", שחוזר כמה פעמים לאורך הסיפור.
בהשתחוויה זוכה כל אחת מהבובות לקידה משלה והילדים מזכים אותן במחיאות כפיים, כראוי להן. בן הארבע וחצי זיכה את הצגה בציון "יָפָה מאוד" ואפילו צחק יום אחד באמבטיה כשנזכר פתאום במרק הקוף.
לגילאי 9-4.
"מרק אבן". בימוי: עופר שלחין. כתיבה, משחק והפעלת בובות: טל בן-בינה. עיצוב: טל בן בינה וסטודיו "מרבה ידיים". מוזיקה: עופר שלחין.