סרטו של הבמאי הקנדי פיליפ פלארדו, "השקר הטוב", לוקה אמנם בקיטשיות אמריקאית, אבל יש לו ערך מוסף. הוא מקרב את הצופה לבעיית הפליטים הסודנים, על ידי כך שהוא מספר את סיפורם האמתי.

פתיחה נוגעת ללב

חלקו הראשון של הסרט, בערך כשליש ממנו, מתרחש בסודן. חיילים סודנים תוקפים באכזריות כפר שליו, וקבוצה של ילדים שהסתתרו היטב, מוצאים עצמם עדים לרצח הוריהם ושריפת הכפר בו נולדו.

הילדים שהתייתמו מבינים שעליהם לחפש מחסה. הם הולכים לבד ברגל, כ-1,200 ק"מ, עד למחנה פליטים בקניה. חלקם מתים במסע הקשה. גם במחנה הם מתקיימים בקושי, בעזרת סיוע הומניטרי. הפתיחה, כאמור, נוגעת ללב.

יום אחד, כעבור 13 שנה, במסגרת מבצע שבו ארה"ב מחליטה לאפשר ל-3600 סודנים להגר לאמריקה, שלושה מילדי החבורה, שכבר היו לבוגרים, מוטסים לקנזס שבאמריקה. בשדה התעופה מקבלת את פניהם יועצת התעסוקה, קרי דיוויס, המגולמת על ידי ריס וית'רספון, שכמתבקש מתפקיד רציני של פעילה הומניטרית, הפכה בסרט הזה לברונטית.




השקר הטוב (תמונת יח"צ)



פוטנציאל קומי מפוספס

בערב הראשון בדירתם החדשה הם פוגשים מקרוב בתרבות המערבית: הם משחקים עם מתגי החשמל, מתפעלים מהמים שיוצאים מהברז, גוררים את המזרונים מהמיטות לרצפה, וכשהטלפון מצלצל, הם חושבים שזו אזעקה.

הסצינה הזו הזכירה לי מיד את הסרט "סאלח שבתי". גם כאן איש המעברה המגיע לדירת שיכון, מתפעל מהמים שיוצאים מהברז, משתעשע בהפעלת מתג החשמל, וגם הוא, כשנשאל בן כמה הוא ומה תאריך הלידה שלו, משיב שאין לו מושג. הסצנות דומות כל כך, עד כי חשבתי שניתן היה לטפל בסודנים באופן מקורי יותר.

בשלב הזה הסרט מנסה להפוך מדרמה לקומדיה. אך מספר הרגעים הקומיים מועט מדי. חבל, משום שהפוטנציאל הגלום במפגש של שלושה סודנים עם רווקה אמריקאית, קרייריסטית כבת ארבעים – אדיר. למשל כשקרי שוכחת ללבוש חזייה בדרכה למפגש איתם, ואחד הגברברים בחייה מעיר לה על כך, היא מסבירה לו שהם מאפריקה, אז לא יהיה להם אכפת...

אבל כאמור הבדיחות מועטות מדי, והסרט במקביל טווה עלילה דרמטית, במסגרתה השלושה מנסים להתאחד עם שניים מחבריהם שנשארו מאחור. אך אין בעלילה זו די כדי להחזיק את הסרט, ומצאתי שחציו השני משעמם.

תחושה של טיפול שטחי בנושא נוצרת גם בגלל ההתעלמות מנושאים כבדים יותר: גזענות, תחושת זרות, רעב, פשיעה. היחיד שמייצג את הבעייתיות הוא פול, שנכנס למרה שחורה כשהוא מבין שאין לו באמריקה אופק אמיתי -  אך הוא מתאושש במהרה.  וכך הסרט בעיקר מחניף לאמריקאים על שבנדיבות ליבם פתחו דלתותיהם בפני הסודנים.

רק לשם השוואה. אלינו הגיעו כ-35,000 סודנים (לאמריקה הוטסו 3,600), במסע רגלי מפרך מסודן ועד ישראל. הם חיים בגטאות, מתקשים למצוא עבודה ללא אישורים מתאימים, וסובלים משנאה, או במקרה הטוב אדישות, המופנית אליהם מצד האוכלוסייה הישראלית. לפחות מי שיראה את הסרט הזה, יסתכל עליהם בעיניים אחרות.