פסטיבלים - ביקורת דיסקים: הרבי הנקוק, פט שופ בויז

המגע של הרבי הנקוק עושה חסד אפילו עם כריסטינה אגילרה ומי היה מאמין שדווקא הפסקול שחיברו הפט שופ בויז ל-"אניית הקרב פוטיומקין" ישחרר מהם כל כך הרבה חופש יצירתי.

הצדקה לכל הבלגן

כשאמני ג`אז מוערכים כמו הרבי הנקוק, בוחרים לשתף פעולה עם חבורה של זמרים כמו סטינג וכריסטינה אגילרה, המזוהים במוצהר עם תרבות הפופ הממוסחר, זה נשמע כעסק מסוכן למדי. יותר מדי פעמים, הפרויקטים הללו מתגלים כחסרי כיוון אמנותי ברור, מעידים בעיקר על רצון רב מדי להתקרב אל צמרת מצעדי המכירות, ומוצאים את עצמם בסופו של דבר מככבים על מדף הגימיקים הלא מוצלחים.

אבל, במקרה הזה, כנראה שהקרדיט שצבר הנקוק במשך שנים כהרפתקן בלתי נדלה, שמזגזג בהצלחה בין סגנונות ועולמות מוזיקליים שונים, משחק לטובתו. הוא הצליח בהחלט להפתיע, ולהרים פרויקט שיש בו הצדקה לכל הבלגן, ומשלב את אותה הרוח היצירתית שמאפיינת אותו לאורך השנים, עם אוירה ממכרת של ג`אז-סול-פאנק, שקורצת בחן לכיוון הפופ, אבל שומרת ממנו על מרחק סביר.

שכה אחיה, מעולם לא שמעתי את כריסטינה אגילרה כל כך מדויקת ומלאת נשמה, כמו כאן, תחת חסותו של הנקוק. היא משחקת בקולה העגלגל, ומפלרטטת עם הפסנתר הממזרי של הנקוק, שכאילו מתריס בה להמשיך ולזעוק עד שתגיע לשיאי עוצמה ורגש, שמשום מה לא נשמעים מוגזמים אפילו לרגע.

כל זאת, וחכו שתשמעו את ג`וס סטון מבצעת יחד עם ג`וני לאנג (האיש והגיטרה החשמלית) את "When Love Comes To Town", בביצוע בלוזי שסוף סוף מצדיק את הקול העמוק והמחוספס שלה, את דמיאן רייס וליסה הניגן מצמררים יחדיו את העור, את סטינג, שמצליח אף הוא לייצר רעננות מסוימת, בזכות העיבודים החכמים והפסנתר של הנקוק, שלא מרפה ממנו ושומר שלא ייפול למחוזות הקיטש, ואת המפוחית של סטיווי וונדר, שמלווה את ראול מידון בביצוע אוורירי ונינוח ל-"I Just Called To Say I Love You". גם המקרים הקשים ביותר של מעקמי האף, עשויים להתיישר קמעה למשמע האלבום הזה.

Herbie Hancock – Possibilities, Warner/Hed Arzi

יותר מפסקול

גם הפט שופ בויז הכינו עבורנו הפתעה משמחת. אחרי שכבר השלמנו עם העובדה שימי הזוהר של הצמד האינטליגנטי הזה חלפו להם לבלי שוב, ובמקרה הטוב נוכל לקבל מהם עוד כמה אלבומי פופ חביבים, החליטו השניים להוכיח אחרת, ולצאת למסע מיוחד, ובמהלכו לכתוב ולבצע מחדש את הפסקול לסרט הסובייטי הקלאסי של סרגיי אייזנשטיין "אניית הקרב פוטיומקין" משנת 1925. הרעיון עלה בשנת 2003, הפך למופע ראווה חי של הצמד בשנת 2004 עם ה-"Dresdner Simfoniker", בפני ארבעים אלף צופים בכיכר טרפלגר שבלונדון, ועכשיו יוצא על גבי דיסק.

זה אולי נשמע מוזר להניח פרויקט שכזה בידיו של צמד פופי, אבל לא למי שמכיר את התוצרת של ניל טננט וכריס לואו. הנטייה שלהם לדרמה, שלעתים הופכת בומבסטית אבל תמיד מלאת חיים, והיכולת שלהם לייצר מוזיקה חכמה ומורכבת, שמבוססת על אלקטרוניקה אבל לא פעם משלבת תזמורות שלמות וזמרים אורחים שמרחיבים עוד יותר את קשת הצבעים של המוזיקה שלהם, הפכה את האלבומים שלהם לא פעם לרצף מוזיקלי מרתק, שיש בו הרבה יותר מסתם אוסף של שירים.

בדיסק החדש, שהוא בעצם יצירה שלמה המשתרעת על פני כשבעים דקות (כאורך הסרט), נותנים השניים לעצמם את החופש להתבטא כפי שלא יכלו לעשות באף אחד מהאלבומים שלהם עד כה, ועושים זאת עם הרבה קלאסה. אין פה כמעט קטעי שירה סטנדרטיים, אלא בעיקר יצירות אינסטרומנטליות, שמשלבות את הצליל האלקטרוני המוכר של הצמד יחד עם מגוון רחב מאוד של כלי מיתר, נשיפה והקשה, באדיבותה של התזמורת הסימפונית המלווה.

הדומיננטיות וכוח המשיכה הרב של התוצאה הסופית, מחזקים את דבריו של ניל טננט, לפיהם, המוזיקה הזו נועדה לעמוד בקדמת הבמה, ולא לשמש כרקע בלבד.

Tennant/Lowe – Battleship Potemkin, EMI/Helicon