"האם זה אתה?" (ישראל 2014) 
  
דרמה. סרטו של דני מנקין. רוני (אלון אבוטבול), מקרין בקולנוע, בן 60, מפוטר מעבודתו ומחליט לצאת לבקר את אחיו ג'ייקוב (רני בלייר), שממנו היה מנותק שנים, החי בארצות הברית. האח מגלה לו שפגש לא מזמן, לגמרי במקרה, את רייצ'ל, אהובת נעוריו של רוני.
 
הדבר מציף אצל רוני זיכרונות נשכחים אודות אהובתו המיתולוגית ומאחר שהאח לא רשם את פרטיה הוא מתחיל לקושש פרטים שיאפשרו לו להתחקות אחר מקום מגוריה. הוא לוקח רכב ממגרש המכוניות שמפעיל אחיו ויוצא לדרך. פגישה ארעית עם מיילה (נרונה דה-מסדו קפלן), סטודנטית לקולנוע המשוטטת בדרכים ומצלמת סרט דוקומנטרי על אנשים והחרטות שלהם, הופכת אותה לשותפה לדרך, והשניים עוברים יחד חוויות שונות, בדרך לאיתור רייצ'ל. 82 דקות.
 
כמו בסרטו העלילתי הקודם "ז'טאם איי לאב יו טרמינל", גם עבודה זו של דני מנקין היא בעלת ניחוחות בינלאומיים, שמשתתפים בה גם שחקנים זרים. זהו סרט דרך המכיל בדיוק את התבלינים הדרושים. יש בו את מוטיב החיפוש העצמי, כשהמפגש של רוני עם מיילה מציב לו, וגם לה בעצם, מראה מול עצמם והעולם הפנימי החוויתי שלהם. יש כאן את היציאה אל הבלתי נודע, למפגשים מפתיעים, לנסיעה ומעבר בנופי טבע ואדם מתחלפים. ומעבר לכל, הסרט משדר כנות ואמינות ישירים ומרגשים. אלון אבוטבול מצוין, על תקן הגבר הקלולס, על סף העשור השביעי לחייו, שמוצא את עצמו בצומת דרכים שמחברת אותו אל עברו ודרכו אל העתיד לבוא. גם נרונה דה מסדו קפלן מעולה, על תקן הקטליזטור בתהליך החיפוש שלו. הבחירה בעולם הקולנוע (הוא מקרין לשעבר, היא סטודנטית לקולנוע) כמקום הנפשי ממנו שניהם מגיעים, היא מעט קלישאית, אבל מעבר לכך זוהי בהחלט עבודה ראויה.            



האם זה אתה? (תמונת יח"צ)

        
"בין כוכבים" (ארה"ב 2014)
 
בדיוני. סרטו של כריסטופר נולאן, בהשראת עבודתו של פיזיקאי החלל קיפ ת'ורן. סופות אבק אדירות בכדור הארץ הופכות אותו למקום שקשה לחיות בו. נראה כאילו הזמן מחשב את קץ הכדור לאחור. קופר (מתיו מקונוהיי) הוא מהנדס חקלאות, מומחה לגידול תירס, וטייס לשעבר, המנסה לשרוד את התמורות יחד עם בתו מרפי (מקנזי פוי), בנו תום (טימותי צ'למט) והסב דונלד (ג'ון לתגו).
 
אלא שקופר מגויס לקבוצה של מדענים המחפשת נואשות מקום חלופי שבו תוכל האנושות להתקיים. הם גילו "חור תולעת", מנהרה בחלל שבאמצעותה ניתן לטייל בזמן, למרחקים שעד עתה היה ניתן רק לדמיין כאפשריים. הרעיון הוא לצאת במעבורת חלל משוכללת, שאותה רק קופר מסוגל להטיס, אל מחוץ למערכת השמש, כדי לחקור ביסודיות האם קיימים כוכבים לא מוכרים, שעל פניהם תיתכן התיישבות של המין האנושי.  
 
הצוות כולל את המדענית-ביולוגית אמליה (אן התאוויי), והאסטרונאוטים דויל (ווס בנטלי) ורומילי (דייוויד גיאסי). המסע אליו יוצאת החבורה מעמת אותה עם כמעט כל הפחדים האנושיים האפשריים, חושף בפניהם עד כמה הטכנולוגיות האנושיות המתקדמות עדיין מאוד מוגבלות, וכיצד הקשר החיוני עם המשפחות בבית הולך ומתרופף, ככל שעובר הזמן ומשלחת המחקר מוצאת את עצמה בתוך לופ שקשה לה לצאת ממנו. עם מאט דיימון, מייקל קיין, ג'סיקה צ'סטיין, קייסי אפלק, טופר גרייס, אלן ברסטין. 170 דקות.       
 
כמו בעבודותיו האחרונות, בעיקר "התחלה" וטרילוגיית "האביר האפל", כריסטופר נולאן יצר גם במקרה זה סרט אמביציוזי, בומבסטי ולא פחות מכך יומרני, המנסה לחבוק עולם ומלואו. חוץ מאשר ליצור את בריאת העולם עצמה, יש כאן כמעט הכל. ביד קולנועית אמונה, ובאמצעות ויז'ואלס ודימויים עתירי מעוף והשראה, הוא דן בעתיד האנושות ובסיכויים להמשכיותה בחלל החיצון, במסתורין של היקום שקצרה ידינו מלהגיע אליו, בזיקה הבלתי מעורערת שבין אדם ואדמה ואולי הכי חשוב, מרגש ונוגע – בקשר הסימביוטי שבין הורים וילדיהם. כאן בעיקר בחיבור המיוחד שבין קופר ובתו מרפי. הסיפור תפור וכתוב היטב בדרך כלל, אם כי אורכו המופלג מתחיל בשלב מסוים לייגע וקיצורו בכ-20 דקות היה יכול לסייע בהידוקו ובתמצותו. יש בקולנוע של נולאן סוג של יוהרה שחצנית, אבל למזלו היא בעלת כיסוי. מדובר ביצירה גדולה, חשובה ומקורית שלה מקורות השראה פורמטיביים כמו "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קיובריק ו"כח משיכה" של אלפונסו קוארון. אצלי "בין כוכבים" עורר כמיהה דווקא לסרטיו הקטנים והאינטימיים מראשית הדרך, בעיקר "ממנטו" אבל גם "אינסומניה".

 
"קרניים" (ארה"ב 2014)
 
דרמה. סרטו של אלכסנדר אג'ה, על פי רומן מאת ג'ו היל. בהיעדר ראיות, איג (דניאל רדקליף) אינו מורשע ברצח ובאונס חברתו מרין (ג'ונו טמפל), אך כולם בעיר הקטנה, כולל הוריו, משוכנעים שהוא ביצע את הפשע המזוויע. איג בטוח שלא הוא האשם, ורק קבוצה קטנה, בהם אחיו והחבר הפרקליט שלו, מאמינה שהוא אכן חף מפשע.
 
איג מנסה להתנהל בעיר ולטהר את שמו, אך המשימה קשה מנשוא. ואם זה לא מספיק, לפתע צומחות לו משני צידי ראשו קרניים, ההולכות וגדלות בחלוף הזמן. לאיג מתברר כי הקרניים גורמות לאלה הבאים איתו במגע לחשוף בפניו את סודותיהם הכמוסים ביותר. 121 דקות.
 
צריך אולי לברך על מאמציו הבלתי נלאים של דניאל רדקליף להשתחרר מתדמית הארי פוטר, אותה רכש ביושר במשך לא מעט שנים, אלא ש"קרניים" לא כל כך אפקטיבי בעניין הזה. הסרט לא מצליח להפוך את הקרניים לדימוי מתקבל על הדעת. הסיפור נותר כמעט אך ורק בממד הריאליסטי, לא מתרומם, לא מציג תובנות כלשהן ולא מייצר אלגוריה מחכימה. התעלומה שאיג מנסה לפענח: מי (אם לא הוא) אחראי למותה של מרין, לא ממש פועלת כסיפור בלשי מעורר עניין, או כאניגמה מסתורית מסקרנת. בשורה התחתונה - הסרט מוחמץ ומפוספס בגדול.