במאמרים ובביקורות שליוו במהלך סוף השבוע את יציאת "יונה" של ניר ברגמן קראתי, בין השאר, את דברם של המאוכזבים, אלו שהיו חלק מחייה.

לטענתם, ב"יונה" ובכל אחד מהניסיונות לעצב ביוגרפיה קולנועית של יונה וולך, הנטייה היא לרדד את אישיותה המורכבת, לתארה כאלילת רוק ולא כמשוררת, או גרוע מכך, כסמל מין. הדגש על מיניותה, נטען, נובעת בין השאר מהיות המתעדים גברים.

רגש גואה

ואכן, בשנים האחרונות יצאו שלושה סרטים אודותיה. פרק בסדרה "מקוללים" של חגי לוי, "שבעת הסלילים של יונה וולך" של יאיר קידר וכעת "יונה".

המעבר מסיפור חיים ליצירה קולנועית, בין אם עלילתית או תיעודית, דורש תחבולות שונות, ולעיתים נדמה כי זהו מהלך שאין בו מנצחים. תמיד יופיעו המקטרגים ממעגל מקורביו של הגיבור המתועד, ויצאו חוצץ נגד סילוף העובדות, או יתקשו להשלים עם קוצר היריעה להכיל את כל פרטי חייו, ולעיתים לא יסכימו עם הפרשנות לדמותו.

דווקא כתיבה של ביוגרפיה ספרותית דורשת פחות תחבולות, כי הכתיבה מאפשרת חדירה לנפש, ובספר יש מן הסתם יותר פרטים מאשר בסרט יחיד. אבל מסתבר שגם מספרו הביוגרפי של יגאל סרנה "יונה וולך", שעליו מבוסס התסריט - ספר מצוין שקראתי עכשיו בשנית - היו מאוכזבים.




יונה (תמונת יחסי ציבור)

אני כמובן לא הכרתי את יונה. כשהיא נפטרה הייתי בת חמש. אבל יונה הייתה, מאז נתקלתי בשיריה בגיל ההתבגרות, האמנית המשמעותית בחיי. לכן אני ניגשת לצפייה או קריאה בכל אותן יצירות שהזכרתי, בצימאון.
כשצפיתי בסרטו של ברגמן, הייתי מרותקת לכל אורכו. גם אם הייתה בי הסתייגות מההתייפייפות הקולנועית הגובלת לפרקים בקיטש, וגם אם השחזור התקופתי, לא תמיד נראה לי מוצלח, משום שזרק אותי לעולם תיאטרלי מדי.

לזכות ברגמן יאמר, שהרגש גאה בי לכל אורכו של הסרט, ומיד כשעלו כתוביות הסיום, פרצתי בבכי. אם כך, ברגמן עשה מלאכתו נאמנה. התפרצות המשוררים הצעירים לטקס השירה העברית הוותיקה, הכעס של יונה על גבריאל מוקד בעקבות התיקונים שערך בשיר שלה, מבלי לשאול לרשותה, שמחתה על פרסום ספרה הראשון. אלו סצינות חזקות.

עשייה חמה ומקרבת

אהבתי את הבחירה של ברגמן ושל התסריטאית, דיתה גריי, להתחיל את הסרט בתקופת פרסום שיריה הראשונים, בשנות העשרים שלה, ולסיים בשיא תהילתה. יונה נפטרה כשהיא בת 41, ולא רציתי לראותה בסוף חייה. חששתי מניצול לא הוגן של מצבה הבריאותי כדי לייצר מסחטת דמעות, והעדפתי סרט שיפאר ויאדיר את זכרה. ואכן הסרט עושה זאת.




יונה (תמונת יחסי ציבור)

יותר מכך, וזו חשיבותו בעיני, הוא מנגיש את יונה וולך לציבור הרחב, בהיותו עשיר וגדוש, ויזואלית ומוזיקלית, ומורכב משיאי חייה. בזכות עשייה זו, חמה ומקרבת, קהל גדול שאינו מכיר אותה, יכול לטעום את שיריה, ואף להבינם. כשהיא מקריאה למוקד את "אבשלום", אחרי שעברה הפלה, השיר הופך פחות סתום, בטח עבור מי ששומע אותו לראשונה.

נעמי לבוב שמגלמת את יונה, מתמסרת לתפקיד בנחישות. השתיים לא דומות בעיני, ואני מודה שהיה לי קשה בתחילה להתחבר לליהוק. דווקא נטע שפיגלמן שגילמה את יונה ב"מקוללים" דומה לה במראה, ואף הצליחה לחקות את סגנון הדיבור שלה באופן מרשים. אבל בהמשך הסרט, לבוב הצליחה להסיר את התנגדותי, ואף הזכירה לי במעט את איזבל אדג'ני ב"קאמי קלודל".

יונה הצהירה בחייה שהיא רוצה דבר אחד, תהילה. ולכן נראה לי שדווקא כן הייתה נותנת ברכתה ל"יונה", כי הוא קודם כל מפיץ את שיריה למחוזות רחוקים בהרבה.