במרכז "רק האוהבים שורדים", סרטו החדש של ג'ים ג'ארמוש ("זרים" ו"נרדפי החוק"), עומד זוג אוהבים, אדם וחווה, ערפדים, החיים יחד כבר מאות שנים. אדם (טום הידלסטון) הוא מוזיקאי ואנכרוניסט מושבע: הוא אוסף כלי נגינה ישנים, בעיקר גיטרות חשמליות משנות השישים, באולפן ההקלטות הביתי שלו הוא מקליט מוסיקה על טייפ סלילים, והוא מתעקש לדבר בטלפון חוגה.

חווה (טילדה סווינסון) היא צרכנית כפייתית של ספרות אירופאית קלאסית, וכשהיא טסה ממרוקו (טיסת לילה כמובן, היא ערפדית) לאדם שבדטרויט, היא אורזת במזוודתה רק ספרים, לא בגדים.

קינתו של ג'ארמוש

השניים הם אינטלקטואלים שוחרי תרבות, ואת האנשים האחרים, "הרגילים" הם מכנים, זומבים. הזומבים הם עדר אנושי, חסר טעם ותרבות, המשולים למתים מהלכים בגלל אדישותם ורדידותם. מעניין שבספרות ובסרטי הערפד המסורתיים, דווקא הערפד הוא "האחר", שיש להשמידו כדי להגן על החברה, אבל אצל ג'ארמוש - שגיבוריו הם תמיד אנשי שוליים - הזומבים הם הסכנה האמיתית לערש התרבות ולאמנות העכשווית.

עיר הרפאים דטרויט, בה מצטלם רוב הסרט, היא לוקיישן יפה ומצמרר, המשמש כמטפורה יעילה לקינתו של ג'ארמוש. העיר שהייתה בשנות החמישים בשיא פריחתה הכלכלית והייתה לסמלה המובהק של הכלכלה הקפיטליסטית, עברה לפני כשנה פשיטת רגל. בשיטוטי הלילה של אדם וחווה, אנחנו רואים דרך חלונות רכבו של אדם את המפעלים ההרוסים, האצטדיונים החרבים, התאטראות והספריות הציבוריות העזובות.





רק האוהבים שורדים (תמונת יחסי ציבור)






מיושן זה ה-cool החדש

הסרט מציית להגדרות ז'אנר הערפד, רק באפיון המאוד כללי של הערפדים: הם מתקיימים על דם, חיים בלילה ולכן רזים וחיוורים, וכל עוד ישיגו דם יוכלו לחיות לנצח. אבל בשאר האלמנטים הסרט אינו סרט ערפדים. אדם וחווה לא תופסים אנשים ומוצצים את דמם משום שהם אינטלקטואלים ומוסריים, אבל הם נאלצים לסחור בדם כמו בסמים. יש להם דילרים, שלפעמים מספקים את הסחורה ולפעמים לא, והישרדותם נשענת על השגת החומר. למזלם, אהבתם הגדולה היא הדבר היחיד שעוזר להם לשרוד בעולם העגום של ימינו. כך שזהו לא סרט אימה, כי אם סרט רומנטי וקסום, על הישרדותם הקשה של אנשי התרבות המועטים שנותרו בעולם.

המוזיקה של אדם, כביכול, היא פסקול הסרט. רוקנרול כבד ואווירתי עם השפעות ערביות. יוצרי המוזיקה הם הלהקה Squrl, שג'ים ג'ארמוש חבר בה, וכל הקטעים בו הם שלה, למעט שיר אחד מתוך הופעה של זמרת לבנונית מדהימה. שווה לראות את הסרט ולו למען השילובים המהפנטים של תמונה ומוזיקה. סצנת הפתיחה, המלווה על ידי השיר funnel of love היא חוויה מהממת בפני עצמה. הייתי כותבת שמחר בבוקר ארוץ לקנות את הפסקול, אבל בטח אצטייר כאנכרוניסטית. מי בימינו קונה מוזיקה בחנויות. מצד שני, למי אכפת? לפי ג'ארמוש, מיושן זה ה-cool  החדש.