את הספר "חמישים גוונים של אפור" לא קראתי. דווקא ניסיתי. אבל לא צלחתי את השפה הירודה. ביטויים שגורים בפי הגיבורה, כמו "באסה בריבוע", או תיאורים בסגנון "הלב שלי תקוע בגרון ומנסה לברוח לי מהפה החוצה", הרחיקו אותי מהגיבורה המספרת, שנשמעה פתיה ולא מפותחת.

אבל אוכל לציין יתרון בולט אחד של הסרט "חמישים גוונים" לעומת הספר, והוא -  דמות הגיבורה, אנסטסיה.

דקוטה ג'ונסון (בתה של מלאני גריפית ודון ג'ונסון) אמנם רחוקה מלהיות שחקנית השנה, אך היא יפה, עדינה, ואף נוגעת ללב. זה השבח היחיד שאני מסוגלת לחלוק  לסרטה של סם טיילור ג'קסון, כי מעבר לכך, הוא דל, משעמם, מטופש, ולמרות שמאוד משתדל, גם לא מצליח להיות ארוטי.

סצינות מין פחדניות

סבך הקלישאות שעליו מושתת הסרט גם עושה נזק לקהילת הבי.די.אס.אם. (בדס"מ). אצטט מההגדרה המילונית, כדי להסביר מהו העולם שעליו מושתתת העלילה: "בדס"מ היא התנהגות מינית שבה מוענקת סמכות שולט לאחד המשתתפים, וסמכות נשלט לאחר... קבלת התפקידים נעשית מרצון. במסגרת פעילות זו עוסקים בכבילות שונות, משחקי חום וקור כמו שימוש בקרח או שעווה חמה...והצלפות...". לפעילות זו מלווה אסתטיקה ספציפית: שימוש בלבוש ואביזרים העשויים עור או ויניל שחורים, וכן שלשלאות ותכשיטי ברזל, וסדים שונים, בדרך כלל גם הם שחורים.

כריסטיאן גריי (המגולם על ידי השחקן האנונימי והלא מרשים ג'יימי דורנן) מכניס את גיבורת הסרט לעולם הנ"ל. הוא מספר לה שאומץ כשהיה בן ארבע, ושאמו הייתה זונה המכורה לקראק. הסרט מציע את ילדותו העשוקה של גריי כניתוח פסיכולוגי להתנהגותו המינית. שטחי, וכאמור, חוטא לחברי הקהילה.

כריסטיאן בן ה-27, הוא גם איש מאוד עשיר, בזכות עסקיו. הוא בעליה של חברה משגשגת ושל צי מסוקים ורכבים. סיפור הצלחה קפיטליסטי. מעניין אם הסיפור היה כובש את לב ההמונים אם כריסטיאן היה אדם פשוט, ש"חדר המשחקים" שלו ממוקם במרתף בדאון טאון סיאטל, ולא בפנטהאוז רב קומתי, המשקיף על סיאטל כולה?

או שאלה מרחיקת לכת יותר, האם יתכן שבסיפור שכבש את העולם כולו, הגבר יהיה הנשלט במשחק המיני? כאן, הוא השולט, היא העבד, והסרט מנצל את הסיפור השחוק של אישה המשעבדת עצמה לרצון הגבר, עד שהיא מעזה להתמרד. סיפור שאינו בהכרח שייך לפעילות מינית הנעשית בהסכמה מודעת של שני צדדים, השואבים ממנה עוררות.

סצינות המין מרומזות, פחדניות, ומדוללות במשחקים מקדימים שגרתיים. כשיש נגיעה בתחום האמור, כמו למשל קשירה, היא נעשית בחבל אדום. מיד אחריה כריסטיאן ניגש לנגן בפסנתר הכנף שלו, כדי להחזיר אליו את אהבת הצופה. ורק לקראת הסוף, כשהבימאית משוכנעת שלכדה אותנו היא מעיזה להקצין.

טעם יקר ומכוער

במיניות יש גם ליכלוך, זיעה, הפרשות. בסרט כל אלו מנוטרלים. פעילותם הגופנית של הגיבורים נראית סטרילית. גופם חטוב מדי, ההלבשה התחתונה כאילו נלקחה מקטלוג של ויקטוריה סיקרט, מצעי המשי לבנים ובוהקים, החדרים מעוצבים יתר על המידה, בטעם יקר ומכוער, ומוזיקת מעליות, או שירי הפופ סכריניים, מלווים את הפעילות המינית. כל אלו אינם אותנטיים או מיניים. מה גם שהם בוגדים באסתטיקת הז'אנר. למשל "חדר המשחקים" של כריסטיאן, נראה כבורדל, ומרופד קטיפה אדומה.

בסרט ישנם עוד מיני מוטיבים שונים התורמים לחוסר האחידות. למשל כאלו מ"אליס בארץ הפלאות". כריסטיאן משאיר לאנסטסיה פתקים בנוסח "שתי אותי" או "אכלי אותי". אלמנטים אחרים שואבים מסיפור סינדרלה הקלאסי: הנערה הענייה מקבלת מכונית חדשה כדי להגיע אל ה"נשף".

 
ואי אפשר שלא להזכר בסרט "אשה יפה", בו זונה נגאלת על ידי לקוח, מיליונר נדיב ויפה תואר. גם שם היה ערבוב תמוה בין מיניות אפלה לרומנטיקה, או ליתר דיוק, רומנטיקה מתקתקה גויסה כדי לטייח פעילות מינית משולי החברה.