על פי תפיסת החלום האמריקאי, כל אדם, ללא קשר למוצאו או מעמדו החברתי, יכול לזכות בכסף, תהילה או כוח.

אבאל, גיבור "שנה קשוחה מאוד" של הבמאי האמריקאי ג'יי.סי צ'אנדור הוא גבר היספאני שהצליח לממש את החלום: הוא גדל באחד מגטאות ניו יורק, בצל פשיעה, סמים ועוני, והצליח להפוך מנהג משאית לבעליה של חברת המשאיות.

יכולת הדחקה

כבר בתחילת הסרט אבאל מצהיר שהוא מסתייג מפשע ואלימות, ושבכוונתו להמשיך ולפלס דרכו במעלה הסולם, כשידיו צחורות כשלג. כך מתכתב צ'אנדור עם ז'אנר סרטי הגנגסטר, שם הוצגו הגיבורים כסיפורי הצלחה, שהשיגו הכל, אך לא בחלו באף אמצעי. הם היו רוצחים אכזרים, סוחרי סמים, סרסורים, פסיכופטים, סוציופטים ואף שוביניסטים.

אבל אבאל הוא ההפך הגמור. גם כשהוא ואשתו דורסים בטעות צבי, אבאל לא מסוגל להרגו כדי לגאול אותו מייסורי הגסיסה. מי שעושה את העבודה במקומו היא אשתו, אנה (ג'סיקה צ'סטיין), ששולפת מתיקה אקדח קטן.

דמותו של אבאל מורכבת, וזה אחד ממעלותיו של הסרט המצוין הזה. הוא ניחן ביכולת הדחקה. נכון, הוא אינו מלכלך את ידיו. אבל האנשים סביבו מטנפים את ידיהם במקומו. והוא, עוצם עיניים, ודבק בהשקפתו הצדקנית. האם יבין את מה שאשתו הבינה מזמן, שבאמריקה הקפיטליסטית, אי אפשר להצליח מבלי להתלכלך?



שנה קשוחה מאוד (צילום: יחסי ציבור)

האור בחוץ אכזרי מדי

הסרט מתרחש בחורף של שנת 1981. זו הייתה תקופה שבה אנשים פחדו ללכת ברחובות של רבעים כמו ברוקלין וברונקס, פחדו להצפין מרחוב 100 במנהטן, או לחצות בלילה את הסנטרל פארק ולרדת לרכבת התחתית.

אווירה זו מומחשת בסרט היטב, לא רק בעזרת האירועים ומהדורות החדשות, אלא גם בבחירת הלוקיישנים: אזורי תעשיה עזובים, מכוסים בכתובות גרפיטי המפוארות, המאפיינות את התקופה, מסלוליה של הרכבת התחתית בבטן האדמה  וכשהיא פורצת מלועה, הגשרים הגדולים, שיכוני העוני. בצדי הרחובות נערם שלג מלוכלך, כמעט שחור.

זו היתה ניו יורק מסעירה, רבגונית, שהולידה את תרבות הראפ, הגרפיטי והברייקדאנס, ששימשה השראה לאמנים רבים, אך הייתה מוכת פשע. אחר כך נוקתה, באמצע שנות התשעים, על ידי ראש העיר ג'וליאני.

אהבתי לא רק את צילומי החוץ, אלא גם את עיצובי החללים הפנימיים. אלו עוצבו ללא הצטעצעות מיותרת, ובהקפדה יתרה. וילונות הבתים מוגפים, כאילו לומר שהאור בחוץ אכזרי מדי, מאיים. הבתים חשוכים, הפנים כהות.

ההלבשה התקופתית נהדרת. מעילי טרנץ' בצבע בז לאבאל ומעילים לבנים לאנה. בכלל, המראה שעוצב עבורה, הוא הומאז' לאלווירה (מישל פייפר)  של טוני מונטנה מ"פני צלקת". גם היא, כמו פייפר, בקארה בלונדיני, בייבי דולס ממשי בוהק, וציפורניים ארוכות מדי, המעידות על כך שהיא עשירה, ואינה עובדת בעבודות הבית. 

כאמור, נהניתי מהסרט, ומצאתי שהוא עשוי לעילא, למעט הטיפול השטחי בבני הזוג, אבאל ואנה. נכון שהם זוג אוהב ומוצלח, המשתף פעולה גם בעסקים וגם בחיים האישיים, אך מוגזם לראות שהשניים פותרים כמעט כל משבר הפוקד אותם, בחיבוק אוהב ובנשיקה.