עוד בטרם לכתנו ל"החולד הקטן", כשרק סיפרתי לדעתן בן החמש על נושא ההצגה ( חולד קטן שעשו לו על הראש), נרשמה אצלו התלהבות יוצאת מגדר הרגיל בהשוואה לכל הצגה או מופע אחר, אטרקטיבי ככל שיהיה.

ילדים בגיל מסוים, כך למדתי בשנים האחרונות, מבלים בין רבע שעה לחצי שעה ביום מזמנם (לפעמים קצת יותר) בדיונים ערים ובהגות מעמיקה בעניינים שבקקי, המלווים בדרך בפרצי צחוק ממושכים עד ממושכים ביותר.

שפה גבוהה, צחוקים פרועים

העונג שבעיסוק בנושא האסור מורגש היטב גם באולם ירושלמי במרכז סוזן דלל. במהלכה של ההצגה  יש משהו כמעט אקסטטי באוויר כשאנו מלווים את מסעו של החולד הקטן בעקבות היצור המסתורי שעשה לו על הראש וכשאנו בוחנים צורות שונות ומשונות של קקי (מילה שאינה נאמרת על הבמה כלל).

הספר שעליו מתבססת ההצגה, "על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש" ( וורנר הולצווארת, הוצאת כתר) הוא ספר תמונות (picture-book) דל יחסית במילים. ירון אדלשטיין ואהרן לוין יצרו כאן טקסט חדש שבמפתיע שפתו גבוהה במיוחד ביחס להצגות ילדים.

ההצגה היא למעשה מחזמר. דניאל סבג בתפקיד החולד הוא אמנם לא זמר גדול, אבל לנוכחות הבימתית שלו יש המון חן וכריזמה ביישנית. איציק לילך שמגלם את שאר החיות זוכה כאן בשלל תפקידים מבריקים על גבול האקצסנטריים וכל הבדיחות - אצלו.  ירדן לויתן בתפקיד המספרת, קושרת את העלילה הן מבחינת טקסט והן מבחינה ווקאלית, ובעצם היא זו שמחזיקה, כזמרת, את  כל השירים. עוד על הבמה גם המלחין איתמר גרוס שמנגן בקלידים ומצטרף גם לאחד הקטעים כשחקן עזר.

התפאורה פשוטה שבפשוטות – איורים שטוחים של עצים, שיחים ותלולית חולד על גבי קוליסות מתניידות וסולם. הן סבג והן איציק לילך לובשים מעין סרבלי געטקעס לבנים, שמדגישים את הבדלי הגובה ביניהם. אליהם מחוברים אביזרים שחלקם קשורים לחיות המגולמות וחלקם לא. כך בכל פעם שלילך מופיע בדמות חדשה הצופים המצחקקים מנסים לנחש באיזו חיה מדובר.   

אביזרי הבמה שמעלים עוד יותר את מפלס הצחוקים הפרועים בקהל (מבוגרים כילדים) הם אלה שממחישים את סוגי הקקי למיניהם, ואמנע מלפרט כדי לא לפגום בהנאה.

החולד הקטן (תמונת יחסי ציבור)

השתובבות אמיתית

אנשי "החולד הקטן" בחרו  להעלות את ההפקה באופן עצמאי, שלא במסגרת תיאטרון ממוסד לילדים, ולשם כך נדרשו למהלך לא שגרתי: מימון המון בהדסטארט. החופש הזה אולי אפשר כנראה את החדווה והפראות שמאפיינים את ההצגה הזו, שיחד עם הרף הלשוני הגבוה יוצרים שילוב מוזר ונדיר בהצגות ילדים.

יש כאן גם לא מעט בדיחות וגם אמירות קיומיות שפונות למבוגרים יותר מלילדים. לרוב הדיבור מעל לראשם של הילדים בהצגות ילדים איננו לטעמי, אבל כאן התחושה היא של  השתובבות אמיתית של היוצרים עם החומרים החומריים של החיים, וזה גם נעשה בלי טיפת וולגריות.

אז מה הכי אהבת? אני שואלת את הדעתן. "את כל סוגי הקקי" הוא עונה לי מחייך, בזוג עיניים בורקות. 
   
 
לגילאי 10-3.
 
"החולד הקטן",  2 במאי  2015, מרכז סוזן דלל.