מוזיקאים גדולים עלולים ללכת לאיבוד דווקא כשהם בשיא הצלחתם, וסיפוריהם הטרגיים היו מאז ומתמיד אוצר בלום עבור יוצרי סרטים.

רק עכשיו, למשל, מוקרנים פסטיבל דוקאביב שני סרטים תיעודיים על מוזיקאים מחוננים -  קורט קוביין ואליוט סמית -  ששמו קץ לחייהם, משום שהפרסום העבירם על דעתם.

שני הסרטים מעניינים, מומלץ במיוחד "Cobain: montage of heck" המורכב מחומרי וידאו ביתיים (ומצמררים) של קוביין וקורטני לאב, אותם הפקידה זוגתו בידי הבמאי.

מכתב מג'ון לנון

כוכבי רוק ששרדו, למרות חיי רוקנרול סוערים, נושאים את התואר המפוקפק "כוכב מזדקן". כזה הוא דני קולינס (אל פאצ'ינו), בערך בן גילו של מיק ג'אגר.

קולינס עדיין מופיע באצטדיונים מלאים, עם  אותם שירים נושנים בני 30 שנה, שירי פופ חסרי נשמה, אך אהובים על ידי הקהל שלו. הוא מסניף קוק, שותה אלכוהול עד אבדן הכרה, מדדה בקושי אל הבמה, קולו בוגד בו, והופעתו מעוררת רחמים.  

גם מחוץ לבמה בגדיו מגוחכים (כך מעירים לו כולם) והוא חי עם אישה צעירה ממנו, בהרבה. מיותר לציין שלא כתב שיר חדש עידן ועידנים.



דני קולינס (תמונת יחסי ציבור)

ב"זה בוודאי המקום", סרטו המיוחד של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, נראה טיפוס דומה. שון פן מגלם שם את צ'יין, רוקר בא בימים, מבולבל ואבוד ללא הקהל שלו. או שמא בגלל שמוחו נמחק משימוש יתר בסמים. למרות שמזמן לא עלה על במה, הוא מסתובב בשיער ארוך ופרוע, ליפסטיק אדום, לק שחור ומייק אפ.

בניגוד לצ'יין, שפרש, קולינס ממשיך לשעשע את ההמונים, ובליבו יודע שהוא ליצן. לא מוזיקאי. כך או אחרת, שניהם חיים את עברם הזוהר.

יום אחד קולינס מקבל מג'ון לנון מכתב, שנכתב אליו 30 שנה קודם לכן. לנון כתב לו, בעקבות ראיון לעיתון  בו אמר קולינס שהוא חושש, שפרסום וכסף, ישנו את מהלך חייך לרעה. לנון כתב לו: "אף אחד לא יכול להשחית את האמנות שלך. לא כסף, לא תהילה. רק אתה עצמך. מה דעתך?" לאחר שקרא את המכתב, קולינס מחליט להסתכל מחדש על חייו.

הדובדבן: אנט בנינג

נושא הסרט מעניין למדי, אך הסרט לא. בעיקר משום שהתסריט חוטא לנושא המוצהר, ומוצא מפלט בדרמה משפחתית שבלונית על אב, המנסה להתקרב לבנו, (בובי קנוויי, מ"אימפריית הפשע") אותו מעולם לא ראה.
גם כרזת הסרט, מתעתעת.  קולינס נראה בו לאור הזרקורים מול קהלו העצום, ולכן חשבתי שאני הולכת לראות סרט רוק. אך יש ב"דני קולינס" מעט מאוד סרט רוק.

לזכותו של פאצ'ינו יאמר, שהוא מגלם דמות שקרובה אליו. עברו כשחקן גדול הוא, בטח, צל לא קטן על חייו. גם ב"ג'ק וג'יל" (2011) סרטו של אדם סנדלר, גילם את עצמו, שחקן סנילי שימיו הגדולים מאחוריו, שחי את חיי הדמויות שגילם על הבד. שם, הוא לא מצליח להיפרד מהגינונים של טוני מונטנה מ"פני צלקת". כך שלפחות יש בבחירות האחרונות של פאצ'ינו כשחקן, לא מעט הומור עצמי.

כריסטופר פלאמר, שחקן עבר מצוין (שהופיע ב-1959 ב"צלילי המוזיקה", כאב האלמן שמתאהב באומנת) מגלם את האמרגן של פאצ'ינו.

כוכבת עבר נוספת, אנט בנינג, מתגלה כדובדבן של הסרט. רגעי הפלירטוט בין פאצ'ינו לבנינג מזכירים  לרגע, בדיאלוג ה"פינג פונגי" שלהם, את הדיאלוג השנון והמהיר של הקומדיות הרומנטיות של תור הזהב ההוליוודי. אבל למרות הניחוח הנוסטלגי שעולה מהסרט, מצאתי שהוא נדוש, קיטשי, ומשעמם למדי.