"המילים הטובות" סרטו החדש של שמי זרחין, כמו סרטיו האחרים, ("הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי", "העולם מצחיק" ) הוא יצירה נגישה ומחממת לב, העשויה במיומנות, וקרוב לוודאי שתצליח בקרב הקהל הישראלי שאוהב את סגנונו הפשוט והישיר של הבמאי.

מסע אינפורמטיבי ולא רגשי

זוהי דרמה קומית במרכזה אחות ושני אחיה, דורונה, שי ונתנאל (רותם זיסמן-כהן, אסף בן-שמעון, ורועי אסף) המגלים, בעקבות מותה של אימם, כי האב שגידל אותם אינו זה שהולידם.

שלושת האחים נוסעים לפריז ומרסיי לחפש אחר אביהם הביולוגי, אך במקביל גם תוהים אודות קנקנה ועברה של אימם, שעליה, כך מתברר להם כעת, ידעו מעט מאוד. אלו כשלעצמם, שני קווי עלילה דרמטיים גדולים, התובעים התייחסות כבדת משקל, שלרוע המזל לא  מתקיימת בסרט. בדרך כלל חיפוש אחר הורה אחד, הוא קו עלילה מספק לסרט שלם.

וכאילו לא די בגודש הזה, נוספים מוקדים נוספים, הדורשים עומק והתייחסות כשלעצמם. האחים מנהלים עם האב שגידל איתם מערכת יחסים עכורה, כיוון שעזב את האם, עוד לפני שחלתה, ונשא אישה צעירה יותר. ומערכת מקולקלת נוספת, מתנהלת בין דורונה לבעלה. זו אינה יכולה לשאת ילדים ברחמה, ולכן מרחיקה מעליה את בעלה בתקווה שימצא אישה "נורמלית". הגודש הנושאי האדיר הזה, מוביל לתחושה של שטחיות.

במהלך המסע, החבורה אוספת פרטי מידע שיוליכו אותה למקום המצאו של האב, שאפילו את שמו אינם יודעים. אבל תחנות המסע הן כאלו של איסוף מידע בלבד, והופכות את המסע לאינפורמטיבי וטכני, כאילו החבורה משחקת מונופול, במקום לעבור תהליך רגשי.

המילים הטובות (צילום: יחסי ציבור)
 

הומור ומרמור

סרטים רבים עוסקים בחיפוש אחר אב. אחד הגדולים הוא "נוף בערפל" של תיאו אנגולופולוס, בו אחות ואח, בני 11, ו- 5, יוצאים לבדם, מיוון לגרמניה, ברכבת, כדי לפגוש את אביהם. השניים עוברים מסע הישרדות קשה, בו נחשפים לנפלאות וזוועות הקיום. הפרטים האינפורמטיביים, כמו היכן נמצא האב, איך קוראים לו, מדוע לא גידל אותם, שוליים לחלוטין. בסרטו של זרחין, הפרטים האלה הם המרכז.

אחת העוולות הגדולות בסרט, הוא יחסם של הילדים, (ושל הבמאי), אל האב שגידל אותם, המגולם על ידי ששון גבאי. צערם של הילדים, המתמודדים עם המידע הקשה, שהאיש שחיו איתו אינו אביהם, מקבל בסרט את מלוא המקום. אבל האב, שגידל ילדים, מבלי לדעת שאינם שלו, שנבגד על ידי אשתו, מבוזה על ידי ילדיו במהלך כל הסרט. כשהאם בבית חולים, הם ממאנים לשבת לידו, מהשבעה הוא מגורש, ופעם אחת, כשהוא מנסה להתקרב, הם זורקים עליו ארגז פירות.

לכאורה הסרט מתרץ זאת בכך, שהאב עזב את האם (עוד בחייה) לטובת אשה צעירה. האם זה מצדיק יחס גס ומתלהם, גם לאחר שמתגלות העובדות החדשות? והאב המגדל, מרכין ראש ושותק, וכך משורטטת דמות חיוורת ועגומה, שאין בה פנים נוספות. יתרה מזאת, כעס הילדים, לא מופנה אל האם. היא  קדושה, ללא קשר למעשיה. הזדהות הבמאי איתה מוחלטת.

האנוכיות והילדותיות המאפיינת את שלושת האחים, שכאמור אינם ילדים, אלא בעלי משפחות משלהם, מתעצמת בדמותה של דורונה. התנהגותה בעלת צבע אחד, של מירמור. היא אמנם נושאת על כתפיה את רוב ההומור, בבדיחות ציניות ועוקצניות, אך דמותה חד ממדית ואינה מעוררת הזדהות. חבל, כי היא הגיבורה וזו שאמורה לייצר את הרגש.

אתנחתות קומיות עם האם המתה

האלמנט החביב בסרט, הוא הופעתה של האם המתה לשיחות עם הבת. בהופעות אלו היא נראית נשית ומטופחת, ופחות עקרת בית עמלה, כפי שהוצגה בתחילת הסרט, טרם מותה.

הופעות דומות של דמויות מתות בחיי ילדיהם, נראו למשל, בסדרת הטלוויזיה "עמוק באדמה", כשאבי המשפחה המת,  מופיע בחליפה מהודרת בסלון הבית, משוחח עם אחד מבניו. או ב"פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן, גם שם, אב מת, חוזר לחיי ילדיו, במיטב בגדיו, כפי שהיו רוצים לזכור אותו. הרעיון אכן יפה, אך המפגשים בין דורונה לאם המתה, נשארים בגדר אתנחתות קומיות.

אני לא בטוחה שהבנתי מה הסרט מנסה לומר. אם אני לא טועה, זרחין בוחר בקבלה של סודות והסתרה, כחלק בלתי נמנע מהחיים. יתכן שזו כוונתו. הייתי מצפה למצוא בסרט, גם ייצוג לטענה, שהאמת עדיפה, גם אם מסוכנת. אף דמות לא נושאת את הדגל הזה, ולו כקונטרה, לטענה המרכזית.