נוח באומבך מנסה לומר משהו על אובדן הנעורים, אך סרטו לא מתרומם. דבר דומה קורה ב"פני מלאך"
כל מי שעבר את גיל 40, בוודאי שם לב, שגופו חורק, ושחגיגות מתחילות לגבות מחיר כבד. אבל האם גוף מקרטע מעיד בהכרח על מחשבה עייפה?
ג'וש, גיבור סרטו החדש של נוח באומבך, "כשנהיה צעירים", מגיע למסקנה ש"אני מתבגר אך החיים עצמם לא מזדקנים". זה בעצם המשפט היחיד שנשאר איתי אחרי הצפייה בסרט שמתיימר לעסוק באובדן הנעורים.
לרוע המזל הסרט אינו מצליח להתרומם לכדי סרט מעניין. גרוע מכך, הוא עמוס קלישאות ועשוי בבינוניות חסרת השראה. ברגעים מסוימים הזכיר לי את סרטיו הפחות טובים של וודי אלן: דיאלוגים רבים ומהירים, דמויות לבנות-בורגניות, ניורוטיות, החיות במנהטן, וגם הסגנון דומה לזה של אלן המאוחר, מיינסטרים קורקטי.
סרט שגרתי ו"זקן"
תחילתו של העיסוק בנעורים, נראה כבר בסרטו הקודם והיפה של באומבך "פרנסס הא", שגיבורתו היתה רקדנית בת 27, (בגילומה של בת הזוג שלו, גרטה גרוויג) שלמרות קשייה הכלכליים היא רוקדת ברחובות ניו יורק. ואגב עיסוק בנעורים, ב"פרנסס הא" ניכרת רוח נעורים תוססת בעשייה עצמה. הסרט שנעשה בדלות תקציבית, הזכיר את הגל חדש צרפתי. הפעם, האמצעים המשופרים הפכו את הסרט לשגרתי ו"זקן". ואולי גם העדרה של בת זוגו הצעירה של באומבך..
באחת הסצינות ב"פרנסיס הא" היא סועדת עם חבורה של בני ארבעים, ואלו רואים בה תמהונית מוזרה. כאן הונח היסוד לסרטו הבא. ואכן הפעם, גיבורי הסרט הם זוג בני ארבעים פלוס, ג'וש (בן סטילר) וקורנליה (נעמי ווטס) שסולדים אך מתקנאים, בעולמם של צעירים. יום אחד הם מכניסים זוג צעיר וטרנדי – ג'יימי ודארבי- לחייהם.
לתפקיד ג'יימי לוהק כצפוי אדם דרייבר, בן הזוג לשעבר של אנה (לנה דונאהם) מ"בנות", שהפך מאז לנציג ההיפסטרים על המסך הגדול. המפגש עם ג'יימי ובת זוגו דארבי מטלטל את עולמם של הגיבורים. בסיקוונס נחמד מאוד, ג'וש מגלה להפתעתו עד כמה הוא לא "היפ". כי ג'יימי ובת זוגו שומעים תקליטים על פטיפון, אין להם איי פון, הם מתעקשים לנסות להיזכר בפרט טריוויה כזה או אחר, במקום לעשות גוגל. הם צופים בקלטות vhs ישנות בטלוויזיה של פעם, כותבים על מכונת כתיבה. ולא סובלים את הפייסבוק.
ג'וש מתחיל להתלבש בהשפעתו של ג'יימי, לרכב על אופניים, וגורר את קורנליה אחריו. זו מתחילה ללכת לשיעורי היפ הופ, והשניים מסתננים למסיבות רחוב בברוקלין, וצורכים סמים הזייתים. הבעיה היא שהתנהגותם נראית מטופשת וילדותית, ואין בחובה שום בשורה.
|
כשנהיה צעירים (צילום: יחסי ציבור)
|
|
רמיזות מבלבלות על אמת בתיעוד
נושא צדדי נוסף ששתול בסרט, ומקבל אף הוא טיפול שטחי, מה גם שאינו קשור לנושא המרכזי, נוגע לעשיית קולנוע תיעודי. ג'וש הוא במאי דוקומנטרי שמנסה לסיים סרט עליו הוא עובד שמונה שנים. אין לו כסף לשלם לעורך שעובד אצלו, שנים, ובלית ברירה הוא אף משתמש בו כצלם. (וכאן גם עולה השאלה, מאיפה יש לג'וש וקורנליה כסף לחיות כיאפים). יחד עם זאת אנחנו מבינים שהסרט התיעודי הוא בנשמתו של ג'וש.
לעומתו, ג'יימי משיג בקלות מימון לרעיון מטופש לסרט תיעודי, שאף מתגלה בהמשך כמפוברק. מה זה אומר על קולנוע תיעודי? אין לי מושג. אולי המפתח טמון בפתיחת הסרט, שם ג'וש מצטט את גודאר: "בקולנוע תיעודי אתה עושה קולנוע על האחר, ובעלילתי - על עצמך". אך אלו רק שביבים של רמיזות שהותירו אותי לגמרי מבולבלת.
מעניין שגם ב"פני מלאך" (מייקל ווינטרבוטום) שעולה השבוע מוצגת דמות עלובה של במאי מבולבל שתקוע בעשיית סרט.
הפעם מדובר בבמאי שמנסה להרים סרט עלילתי על נערה ושמה ג'סיקה פולר, הנאשמת שרצחה את שותפתה למעונות סטודנטים (המקרה מבוסס על משפטה המפורסם של אמנדה נוקס). גם פה עולים באופן מעורפל נושאים הקשורים לאמת בתיעוד. הבמאי טוען מול המפיקים שהוא אינו רוצה ללכת על הסיפור "האמיתי" כי אין כזה. להציג לצופה כאילו במאי יודע מהו הסיפור האמיתי – זה שקר.
מצד שני בתחילת הסרט אומרת לו העיתונאית שכתבה ספר על המקרה: "עדיף לך לעשות סרט בדיוני כי שם תוכל לספר את האמת. בגלל שכתבתי ספר עיתונאי נאלצתי להשמיט פרטים חשובים הקשורים לפרשה.
משתמע שהאמת בתיעוד מפוקפקת - וזה כולל, כך לפי הסרט, גם את העתונות שמואשמת כצהובה ומסלפת – ואילו בקולנוע עלילתי אפשר לדבר אמת. אך גם כאן רעיונות מעניינים נבלעים בסרט משעמם למדי ולא מגובש.
"כשנהיה צעירים" - מועדי הקרנות
"פני מלאך" - מועדי הקרנות