"הפמליה" היא סדרת טלוויזיה אמריקאית שרצה, גם אצלנו בישראל, במשך שמונה עונות (החל מ-2004).
מעולם לא הייתי ממעריציה, בעיקר משום שלא הצלחתי להבין את הליהוק המוזר, של השחקן חסר הכריזמה, אדריאן גרנייה, כ- וינס. גרנייה מגלם כוכב הוליוודי המגיע לעיר הסרטים מניו יורק, צעיר ומבולבל, בדיוק כפי שהיה מארק וולברג ("לילות בוגי") שעליו מבוססת הסדרה.

סוד הצלחתו וחוסנו הנפשי של וינס הם חברי הילדות שלו, שמועסקים בשירותו ומזדנבים אחריו ככלבלבים, וכמובן, הסוכן הבלתי נלאה שלו, ארי גולד (ג'רמי פיבן). למעשה, גולד הוא הדמות המוצלחת היחידה בסדרה. הוא יהודי, הוא נשוי באושר לאשה עשירה, ממנה הוא פוחד פחד מוות, הוא עצבני ומתוח להחריד, מהיר חימה, מניפולטיבי, ומסור לוינס עד כלות. אולי ראוי היה לעשות, במקום סרט, סדרת המשך עליו, כפי שכתבו לסול גודמן, עורך הדין מ"שובר שורות", שכיכב השנה בסדרה היפה "סמוך על סול".

אבל מפיקי הסדרה החליטו לעשות סרט, והתוצאה מיותרת, דבילית, ולא מצחיקה. הבולט מכל הוא, שלמרות שחלף כעשור מאז הושקה, והצעירים בסדרה כבר לא בשנות העשרים לחייהם, כי אם בשנות השלושים, מנטלית, הם עדיין תקועים שם. גם בסרט, כל שיחותיהם נסובות על איזו חתיכה הם דפקו, או הולכים לדפוק. השיחות המביכות ממשיכות גם במפגשים עם המין הנשי. איתן הן דנים במחלות מין לסוגיהן.

השיחות הללו מעלות גועל, אבל לא בגלל שזו כוונת היוצר, דאג אלין. ב"מפות לכוכבים" של דיוויד קרוננברג, למשל, כשבנג'י, הכוכב ההוליוודי בן ה-13, מכנה את ג'וליאן מור "סבתא שהיית מת לדפוק"  או כשחברותיו של בנג'י מרכלות על צעירה בת 23 ש"הגיעה גיל הבלות". מורגשים הלעג וחיצי הביקורת של הבמאי. אבל כאן, מאחורי הטמטום והשטחיות, לא מסתתרת אמירה.

ההתרפקות וניפוצה
 
ובמעבר חד להחריד, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", שמוקרן כבר חצי שנה בסינמטקים ברחבי הארץ, הוא סרט תיעודי, מתוק ונאיבי, של הבימאית דבורית שרגל (המוכרת גם כבלוגרית "וולווט אנדרגראונד").

שרגל יצאה לחפש את גיבורות ספרי ילדותה, ילדות קטנות שצולמו במהלך מסעותיה של הצלמת חנה ריבקין-בריק ברחבי העולם. הצילומים האלו הופיעו בשנות ה-50 וה-60 בסדרת ספרי ילדים, בכל אחד מהם כיכבה ילדה ממקום אחר, ותוארו אורחות חייה: "אלה-קרי הילדה מלפלנד", "נוריקו-סאן הילדה מיפן", "דירק הילד מהולנד", "סיאה הילדה מאפריקה", ועוד.  

גם אני, ואף בתי, גדלנו על הספרים האלו, שחלקם נכתבו על ידי אסטריד לינדגרן ("בילבי") ותורגמו על ידי לאה גולדברג.

הכמיהה של דבורית למצוא את גיבורות ילדותה, סוחפת ומעניינת. כשהיא מגיעה ליפן ניכר שהיא מתרגשת מאוד. היא מדירה שינה מעיניה, כשהיא מחכה לפניות אליה בעקבות מודעה שפרסמה בעיתון יפני. אלו הופכים את הסרט לאותנטי. בסופו, שרגל מספרת שהעובדה שאין לה ילדים, אולי יכולה להסביר את הכיסופים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן? (צילום: יח"צ)

אבל החלק היותר מעניין, הוא דווקא זה שמנפץ את ההתרפקות, וסודק את צילומי השחור-לבן. חלק מהילדים המצולמים, שבגרו מאז, מספרים על חוויה טראומטית, ומעידים שבכו במהלך הצילומים. אחת מהן מתארת שגדלה ללא אב, לאם חד הורית, ובשביל תמונה טובה, הצמידו לה גבר זר שהחזיק אותה בחיקו.

אחרים מתארים את  ריבקין בריק שהיתה לה תקשורת נהדרת עם ילדים והיתה מלאת חיים וילדותית. אף היא לא הביאה ילדים לעולם, ועובדה זו איפשרה לה לטייל בחופשיות.

נוריקו-סאן היפנית ואווה השבדית מספרות על מבוכה קשה כשנתקלו בספר המודפס. נוריקו סאן אפילו לא רצתה לדעת מה המילים הכתובות מספרות. היא הטמינה אותו במגירה, ובטח לא העלתה בדעתה שהפכה לגיבורה של ילדים, בעולם כולו. 


"הפמליה" - מועדי הקרנות

"איפה אלה קרי  ומה קרה לנוריקו סאן?" - מועדי הקרנות