סלמה הייק יורה בעשרות אנשים ומתפעלת עשרות סוגים של כלי נשק במפגן אקשן של העצמה נשית
"אברלי", של הבמאי האמריקני ג'ו לינץ, לא מיועד לכל צופה. כסרט אקשן אלים וגרוטסקי מיוחד, שבקלות יכול להיות מסווג כ"בי מובי", הוא הצליח להבריח מחצית מהקהל בהקרנה בה נכחתי. כנראה בגלל כמויות הדם שהושפרצו, ומשחקה הסוער של סלמה הייק.
אני דווקא נהניתי. צחקתי. נבהלתי. ביליתי טוב. אהבתי את ידו המשוחררת והקלילה של הבמאי, שניכר עליו שאינו נפוח מחשיבות עצמית.
מסכת זוועות בלוקיישן אחד
הסרט נפתח במסך שחור. נשמעות צרחות של אישה. זוועה מתחוללת. לאחר שניות ארוכות, נראה חדר שירותים (המצלמה מרחפת בגובה התקרה) ובו אברלי הנסערת, סלמה הייק, מחייגת לידידה השוטר. על גופה חבלות עינויים, שכנראה, הרגע בוצעו בה.
השימוש בסאונד מחוץ לפריים ממשיך גם בחלקים אחרים בסרט. למשל, בטלפון נשמע צחוקו הזוועתי של טאיקו, איש היאקוזה היפני המסתורי, שכלא את אברלי. צחוקו מהדד גם אחרי שהשיחה מסתיימת. או למשל, אברלי מגלה מצלמה, שתיעדה את העינויים שעברה זה עתה - אלו ששמענו לפני שהסרט התחיל. היא צופה בצילומי הווידאו, שנועדו לענג, בהמשך, את טאיקו הסרסור, אך אנחנו לא רואים את הפוטג'. נשמעים רק קולותיהם של חבורת הגברים היפנים שאונסים אותה, וזעקותיה.
הסרט מתרחש בלוקיישן אחד. דירתה של אברלי. אני אוהבת סרטים שגוזרים על עצמים חוקיות מחמירה. הגיוון נוצר כאן באמצעות זוויות הצילום. צילום מלמעלה, ותקריבים קיצוניים על עיניה של אברלי. גם העלילה פשוטה. במסגרת ניסיונותיה של אברלי להימלט, היא הלשינה על טאיקו לבלש משטרה. ראשו של הבלש הוגש לה בתחילת הסרט כמתנת חג המולד. אברלי מבינה שהלילה תמות. ברשותה סכום כסף גדול, והיא רוצה להעבירו, לפני מותה, לאמה, המגדלת את בתה בת הארבע.
כך נפתחת מסכת זוועות, במהלכה יורה אברלי בעשרות אנשים, כשהיא מתפעלת עשרות סוגים של כלי נשק. רימונים. חרבות. רובים אוטומטים. אקדחים מוזרים. בכל רגע מגיעים לדירה אויבים חדשים: זונות מהדירות הסמוכות, שהוצע להן סכום עתק אם יהרגו את אברלי, לוחמי יאקוזה חמושים, כלב תוקפני, סאדיסט מקצועי, ולקינוח, האכזר מכל - טאיקו.
עולים השבוע - "טד 2" ועוד
העצמה נשית
סלמה הייק מצוינת. גם אם משחקה מוגזם, זה חלק מהכיף. בחלקו הגדול של הסרט היא לבושה בבייבי דול מוכתם דם, המבליט גוף חטוב ומחשוף מפואר. יהיו מי שיסלדו מההתענגות המכוונת על גופה של הלוחמת הסקסית, אך עדין, בעיני, זהו סרט העצמה נשית.
בעבר כיכבה הייק ב"דספרדו", של חובב בי מובי'ס אחר, רוברט רודריגז, ידידו של טרנטינו. "אברלי" מזכיר את הסרטים של שני הבמאים החברים, ובעיקר את "קיל ביל", ו"ג'קי בראון", של האחרון. אבל בניגוד לטרנטינו, אין ללינץ' יכולת כתיבה שנונה, אין לו את היכולת לעצב דמויות חד פעמיות, ואין לו את הטעם המוזיקלי המשובח של קוונטין. גם לא את טביעת היד הייחודית של הבמאי האהוב, שמצליח להפוך טראש לשיק.
לכן "אברלי" הוא לגמרי טראש, אבל טראש מהנה.
אברלי (תמונת יחסי ציבור)