גם הקיץ שב אלינו שב אלינו  הפסטיבל הבינלאומי ה-18 לתיאטרון ולסרטי בובות בחולון  (25-16 ביולי 2015) שמציע עשרות מופעים, הצגות, בכורות, סרטים, תערוכות, סדנאות, המאפשרים לקהל הצעיר והמבוגר להיחשף לאמנות הבובנאות. 

את הפסטיבל תפתח הצגה חדשה של להקת "סקפינו" – הצגת מסיכות למבוגרים ללא מילים – שמחזירה אל מרכז העשייה את פרופ' יורם בוקר בן ה-75 על תקן במאי-שותף  ויועץ אמנותי. 
   
להקת "סקפינו" מונה את אלה גופר עבוד, ברק גונן, אורית פרס וחיים עבוד שהוא גם במאי הלהקה ותלמידו של בוקר.
 
ההצגה "פלאשבק" מביאה את סיפורה של מזכירה במרפאה כושלת לניתוחים פלסטיים, שמתחילה לפרוח ולשגשג ברגע שהיא הופכת לפס ייצור טרנדי של אנשים ללא זהות. ההצגה משלבת מסכות פנים מלאות (המולבשות על כל הראש), הומור, תנועה, ריקוד, ליצנות ווידאו ארט, שילוב שנעשה כאן לראשונה. 

מסתפרים אותו דבר, חושבים אותו דבר
   
חיים, מה המנוע שהביא ליצירת המופע? 
   
"זו  התפתחות מקצועית שלנו. אנחנו חוקרים ומתמחים בתחום המסיכות כבר שנים והגענו לז'אנר חדש.  רוב השנים יצרנו בז'אנר הקומדיה דל ארטה, שם המסכות חצי פתוחות, יש טקסט והכל דינמי, וירטואוזי ומסוגנן.  לפני כמה שנים ראינו בפסטיבל ישראל להקה מגרמניה בשם פמיליה fluz . צפינו בהם ונפלה לנו הלסת אמרנו כזה אנחנו רוצים. בזכות הרשת התחלנו לחקור ולהיות בקשר עם אמנים שיוצרים את התחום וזה הדהים את כולנו.
 
"העבודה היא הפעם עם מסכות סגורות שמתלבשות על כל הראש ואנחנו לא מדברים בהן כלל.  זו עבודה שונה לחלוטין מקומדיה דל ארטה. אם  שם הטקסט הוא דומיננטי אז כאן צריך למצוא ווליומים פיזיים שיתאימו להבעה האחת של הדמות, כדי שהקהל יבין מה הדמות מרגישה או איזה מסר היא מעבירה, וזה לא יכול להיות מסוגנן בג'סטות פיזיות גדולות כמו בפנטומימה בגלל האפיון של המסכות . זה ז'אנר שבו אנחנו עדיין בתהליך חקירה.
 
"העולם הוא ריאלסטי, לא מסוגנן. האינטראקציות מתרחשות במקומות ריאלסטיים כמו רחוב, חנויות, מרפאה – המציאות מסביב היא יום יומית, לא פנטזיה".
 
ומה לגבי הסיפור?
 
"יש אמירה שמבעבעת בנו כבר הרבה זמן לגבי האוניסונו של החברה, מבחינת נראות. כולנו מורים ואנחנו נתקלים בבתי הספר בשטאנצים שהתלמידים מביאים, באיידולים שלהם מהטלוויזיה, מה שהביאה השפה של תרבות ההמונים והגלובליזציה.
 
"הכל מותגים, אייקוני תרבות שכולם מנסים לחקות. גיבורי תרבות של היום הם לחם ושעשועים. זה מפריע לנו בתור מורים כשרואים איך ילדים מתנהלים, מדברים, איך הם מאבדים את הדברים שמאפיינים אותם כתוצאה מלחץ חברתי ורצון להיות שייך. מסתפרים אותו דבר, חושבים את אותה מחשבה. זה גם חלק מהניכור שהמחשבים הביאו אלינו, כשמתקשרים רק דרך הפייסבוק ומרגישים מקובלים. 
  
"העבודה שלנו היא סוג של אנטי לעולם הזה של 'שיראו אותנו', שהפרצוף יהיה מרוח בעיתונים ובאינטרנט. אנשים רוצים רק שיכירו אותם ולקבל הנחות סלב (אפילו פרסום התמונות הנלוות לכתבה זו דרשה דיון מקדים מחברי הקבוצה, שלא ששים להיחשף – ה.א.ב).  
 
"הבחירה במסיכות לא מצריכה מאתנו  להיחשף ברמה האישית. לנו חשוב יותר מעשה היצירה המשותף כקבוצה. לכן להקת ספקינו היא גוף ולא אינדיבידואל, חשובה לנו ההערכה כגוף שמתמחה בתחום מסוים". 

להקת סקפינו, עם ובלי המסיכות, צילום: כפיר בולוטין

ניואנסים פיזיים של מילימטר 
   
איך בעצם נוצרה הלהקה? 
   
"אלה, ברק ואני ייסדנו את הלהקה לפני שש שנים. אבל עבדנו יחד עם רוב היוצרים ששותפים להצגה - תלבושות תפאורה תאורה, מסכות – כבר למעלה מ-15 שנה. ברק ואני למדנו יחד באוניברסיטת תל אביב אצל יורם בוקר. אלה ואורית למדו אצלי בסטודיו למשחק בחולון. אלה, שהיא היום אשתי היא זו שקשרה את כל החוטים ביחד. בעצם יש כאן שלושה דורות".
 
והקשר עם יורם בוקר נמשך מאז?
 
"כשיורם בוקר פרש הוא העביר לי את הדגל בבתי הספר למשחק שבהם הוא לימד יצירה בתחום הגוף והמסיכות. רציתי שייקח חלק בתהליך הזו כי אנחנו אוהבים שהוא יושב אתנו בחדר חזרות והטיפים שלו יקרים מפז. הוא אומר לי במבטא הצרפתי שלו 'חיים, אתה כבר ילד גדול, אתה כבר לא צריך אותי במסיבה' .
 
לדברי יורם בוקר, "פרשתי אבל אני עוד בתחום. עם הלהקה שלי הפסקתי להופיע, אבל אני עוזר בהצגות אחרות. אלה סטודנטים שלי מלפני המון שנים שגמרו את האוניברסיטה ובאו עם רעיון יפה ואמרתי יאללה אני מוכן ללכת על זה".
 
עבוד: "העבודה עם המסיכות הסגורות מצריכה מיומנות נורא גבוהה, לשלוט בגוף בכל ניואנס כי בכל פעולה אתה מזיז ראש חמישה סנטימטר הצדה יותר או במהירות גדולה או אטית ואתה מאבד את המסר. אלה ניואנסים פיזיים של מילימטר. לכל תזוזה  יש הבעה שונה והכיוונון צריך להיות נורא מדויק. ואתה לא יכול לעשות אותו מבפנים, מבתוך המסיכה.
 
"לכן היה נורא חשוב לנו לצרף את יורם לתהליך. ליורם יש ניסיון עצום  בהפקות ללא מילים, הוא לא עשה רק פנטומימה, הוא עבד עם מסיכות, עם שייקה אופיר, עבד על מופע בג'בריש. הוא הגורו של הנושא הזה בארץ. כשאומרים היום פנטומימה, מדברים על חנוך רוזן, שכבודו במקומו מונח, והוא שומר על הז'אנר בתודעה, אבל גם חנוך היה תלמיד של יורם כשהיה ילד בן 18".
 
"תהליך העבודה לא היה דיאלוג של מורה ותלמיד אלא של קולגות. מישהו שיש לו קילומטראז' וניסיון זה אצלו בדי. אנ. איי  רואה את הדברים אבל כשאתה נכנס אתו לדיאלוג ובסיכומו של דבר הוא הולך אתך, אתה מרגיש שלמדת. היו המון מקרים שהיתה לנו הארה משותפת, חשבנו את אותו הדבר וזה הביא אותי לדמעות. יורם הוא שותף שלנו, מרגישים אותו על הבמה אפילו שהוא לא על הבמה וזה עובד בכל הרמות".

קריקטורות של כל הפקידות וכל הרופאים
 
איך בעצם מסיכות בעלות הבעה אחת מחזיקות מופע שלם? 
  
עבוד: "מעצבת המסיכות שלנו היא יהודית גרינשפן, שהיא בת 83 היום. היא יצרה את  בץ ועוזה ונולי והחתול שמיל ואין-שם ועוד. העבודה היתה מאוד מאתגרת . יהודית היתה צריכה לראות איך אנו עובדים פיזית על כל דמות. את הפעולות הקטנות שלה, ואת האפיון של כל דמות כדי להבין איך ליצור את תווי הפנים. 
  
בוקר: "לא ידענו בדיוק מה לבקש מיהודית כי מסיכה של פקידה, יש כל מיני פקידות אז ניסינו ללכת על המכנה המשותף - קריקטורה של כל הפקידות או קריקטורה כל הרופאים ולא דמויות אמיתיות ובנינו סיפור מסביב. אני נורא שמח בגלל שהתוצאות הרבה יותר מרהיבות ממה שחשבנו. לכל מסיכה יש את האופי שלה וזה מוזר שהגוף הוא לא בגודל של המסיכה, זה כמו תיאטרון בובות, הגוף מנסה לשרת את המסיכה אבל הראש הרבה יותר גדול ממנו". 
 
עבוד: "עשינו כבר כמה הצגות הרצה והתגובות  שחוזרות הן שאנשים אמנם רואים שזו מסיכה עם הבעה אחת אבל הם רואים את הדמות עוברת כל כך הרבה מצבים רגשיים ונפשיים: שמחה, התאהבות, תקווה, ומדהים איך עם הבעה אחת היא יכול לעבור את כל טווח הרגשות הזה. זה בעצם מה שגרם לנו להתחיל לחקור את הז'אנר".
 
מה לגבי שילוב האמנויות האחרות בהצגה?
 
עבוד: "המוזיקה שנכתבה במיוחד, והיא לא רק משרתת אווירה אלא עוזרת לנו להעביר את המסרים בסיטואציות מסוימות. והפעם אנחנו לראשונה גם משלבים וידאו ארט  וגם זה חדש לנו. למעשה היוצר היחד החדש בהפקה הוא נמרוד צין, יוצר וידאו מדהים שפתח לנו את הראש מה אפשר לעשות עם וידאו ארט כדי להעביר אינפורמציות מסוימות".  
     
עבוד מוסיף ומציין שבלעדי התמיכה של אילן סביר כיועץ אמנותי של ההפקה, ההפקה לא היתה יוצאת אל הפועל. "הוא נתן לנו בית לחזרות ורוח גבית מטורפת. מבחינת ההפקה וזה דבר שמרחיב את הלב. בזכות אנשים כאלה יש אמנות בארץ". כמו כן זכתה ההצגה לתמיכה של מנהל תרבות.

מפחדים מהשקט

מעבר לעבודה על הניואנסים הפיזיים גם ליורם בוקר חשובה מאוד האמירה שההצגה מביאה עמה. "בזמן שלנו כולם מנסים להיות אותו דבר" אומר יורם בוקר. "אנחנו רואים במודה מישהו הולך עם בגד מסוים או נעליים מסוימות וכולם רוצים אותו דבר במקום שכל אחד יהיה לו את האישיות אנחנו הולכים כמו עדר, רוצים להיות כמו כולם. כבר נסים אלוני כתב כמה מחזות על הרעיון הזה, למה אנשים מאבדים את האישיות שלהם כדי להיות כמו כולם. המודל זה הכסף המצליחים שנראים יפים בצורה מסוימת כמו רובוטים.
 
"מה שאנחנו מנסים להבין  בהצגה זה איך במרפאה קטנה ולא מוצלחת פתאום הופכת להצלחה כי כולם רוצים להיות כמו כולם. אנחנו לא באים להחליף את העולם אבל אנחנו נותנים את הבורג הקטן שלנו בהנחה שהאישיות השונה היא חשובה. ואולי בארץ שלנו, הגזענית, אחרי ההצגה אנשים אולי יחשבו ויבינו שיש כל מיני, וטוב שיש כל מיני. זה המסר שאני רוצה להביא".
 
אנחנו מדינה ורבאלית במיוחד, שלא לומר צעקנית, יכול להיות שבגלל זה פנטומימה לא הפכה כאן לז'אנר מוביל?

"כבר כשהתחלתי להופיע אמרתי שאנחנו  לא בתקופה של תיאטרון ויזואלי, תיאטרון של פנטומימה, כי באמת אנחנו חיים ברעש, במוזיקה. רוב האנשים  קמים בבוקר ודבר הראשון פותחים את הרדיו כי אנחנו נורא מפחדים משום דבר, מהשקט.

"ידוע שזקנים מייד מדליקים רדיו כי השקט מפחיד פתאום השקט הזה, המוות. אבל אין שקט מוחלט, תמיד אנחנו חיים עם סאונד של הטבע, סאונד של המוזיקה, אבל אומרים שבן אדם לא יכול לחיות בשקט מוחלט.

"בפנטומימה אנחנו מנסים עם השקט שלנו לא להיות במקום המלים אלא במקום ההרגשות. הבן אדם ברגעים הגדולים של החיים לא מדבר. רגש אמיתי בא בשקט. בן אדם שאומר כל הזמן אני אוהב אותך, אני אוהב אותך,  לא אוהב אותך באמת. בן אדם שמת לא אומר 'אני מת', 'אני מת'. מי שמת מת בשקט. חי בשקט.

"בחברות הראשוניות (אני לא אוהב להגיד פרימיטיביות) בן אדם פוגש במנזר עוד בן אדם והם יושבים בשקט, מכינים קפה או תה, מגישים אותו, שותים אותו. אותו דבר במזרח, ליפנים יש  טקס הכנת התה שלוקח המון זמן לא בגלל שאין להם מכונת אספרסו או טכניקה אלא בגלל שעצם ההכנה ביחד של תה, של קפה, לעשן את מקטרת השלום של האינדיאנים זה משהו חשוב מאוד: לקבל את האחר בשקט ושלווה. ברגע שיש עצבים,  זה מה שהולך בסוף למלחמות וריבים. אחרי שעתיים בלי מילים נוצר הרבה פעמים שקט וריכוז פנימי שהוא הרבה יותר חזק מכל מיני דיבורים.

"בפנטומימה או בשפת הגוף אתה לא יכול לשקר כי הקהל רואה מה (מפסיק לדבר וכשאני לא מבינה מה קורה, הוא ממשיך:)  כמו שאני נותן עכשיו קצת שקט אחרי דיבור. צריך היה להמציא מוזיקה כדי ליהנות מן המילים".

בימוי: חיים עבוד ויורם בוקר. מסכות: יהודית גרינשפן.תלבושות ותפאורה: מירב נתנאל דנון. מוזיקה: דן הופרט. וידאו ארט: נמרוד צין. תאורה: עדי שמרוני. משחק: אורית פרס, אלה גופר עבוד, ברק גונן, חיים עבוד. ייעוץ אמנותי: אילן סביר.


"פלאשבק" תעלה ביום חמישי, 16 ביולי 2015 ב-20:30 במרכז לתיאטרון בובות בחולון במסגרת פסטיבל תיאטרון וסרטי בובות (25-16 ביולי 2015). כרטיס: 65 ₪.