אהבתי את "אמא שלי", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי נני מורטי ("חדרו של הבן", "יומנו של נני מורטי").
התרגשתי, צחקתי לפרקים, והתרשמתי מהענווה הקולנועית.

זהו לא סרט גדול מהחיים. להפך. הוא מתנהל כמו בחיים, ולא כמו בקולנוע. אם אני לא טועה, מורטי מחפש אחר אותנטיות, וכמו תמיד, מתכתב עם הקולנוע התיעודי.

איך לפרוץ את הגבולות של עצמך

רבים מסרטיו של מורטי נשענים על התיעודי. הדוגמה המובהקת לפלירטוט הזה הוא "יומנו של נני מורטי" (1993). שם הוא מגלם את עצמו, במאי כבן 40 החי ברומא. במהלך הסרט הוא נראה משוטט בקטנוע ברחבי העיר, כשבפסקול נשמעת קריינות, בקולו, בה הוא מהרהר אודות עבודתו וחייו. הצילומים אמנם מבוימים, אך הוא בעצם משחזר, למצלמה, את חייו.

בסרטו החדש בחר מורטי לגלם את אחיה של מרגריטה, הגיבורה. אך ברור לחלוטין שמרגריטה, במאית סרטים הנמצאת בעיצומם של צילומי סרט - היא גם הוא עצמו. כפי שמעיד שם הסרט, במרכזו, מותה של אמו האהובה (ותהליך הפרידה ממנה).

אך הסרט עוסק במובהק גם בחיים עצמם. איך לפרוץ את גבולות עצמך, את השגרה, ההרגלים, האישיות שעיצבת, והתקבעת בתוכה. הרי בלי לשים לב הפכת למריונטה. מתי אתה אמיתי? מה האמת שלך?



אמא שלי (צילום: יחסי ציבור)

יחסי קולנוע ומציאות

מרגריטה (מרגריטה ביי) מביימת סרט על פועלים במפעל. אמנם היא אשת קולנוע, אך אינה מתנהגת כאמנית. היא פועל, ואין בה תשוקה. זהו עוד סרט על פס היצור שלה. בן הזוג שלה אומר לה: "צאי מהדפוסים של היצירה שלך."  היא הייתה רוצה, אך לא יודעת איך. מרגריטה ביי עושה כאן עבודה נהדרת בגילום אישה, מכנית, מאופקת, הכלואה בתוך מגבלותיה. עמוק בתוכה הייתה רוצה להשתחרר.

בארי (ג'ון טורטורו) השחקן הראשי בסרטה, הוא ההפך הגמור ממנה. הוא דביל, יש לו חוש הומור מעצבן, הוא נוהג לפנטז, לשקר, להשתטות. הוא ליצן. כשמרגריטה אוספת אותו משדה התעופה הוא מציע שתבוא לישון איתו. באותה נשימה הוא מספר על יחסי הבמאי-שחקן שניהל עם סטנלי קובריק, אם כי מעולם לא שיחק בסרטיו. בלילה הוא משתכר ומסרב ללכת לישון: "קחי אותי לרומא של פליני" הוא צועק.

כאמור, יחסי קולנוע והמציאות הם תמה בולטת בסרט, אך לא רק בהחלטות הסגנוניות, אלא גם בתכנים. בכל פעם שמרגריטה מסיימת יום עבודה על הסט, היא מבקרת את אימה בבית החולים, וחוזרת בחדות מקולנוע למציאות.

חיים פרועים או מעניינים יותר, מתרחשים רק בראשה, או בחלומותיה, שמופיעים בהבלחה. ובאחת ההתנגשויות בינה לבין בארי, אומר השחקן : "אני רוצה עכשיו לחזור למציאות. להיות שחקן זה בזבוז של חיים". נדמה לי שגם מורטי, מחדד לנו, שהקולנוע שלו שואף להיות יותר מציאות, מקולנוע.