סרטי גנגסטרים עוסקים, כמעט תמיד, מלבד בפשע, גם בתמה של נאמנות ואחוות גברים. זו נמצאת בדרך כלל ברובד התחתון של סרטים אלו, כשברובד העליון שוקקת אלימות מתובלת בסגנון חיים. אבל ב"חוקי הפשע", של הבמאי סקוט קופר ("אחים בדם") אין הרבה פשע.

למעשה גיבור הסרט, העבריין הרצחני וואייטי בולגר (ג'וני דפ), נראה רק פעם אחת כשהוא באמת מלכלך את ידיו. הוא מתקדם בצעדים מהירים לעברו של הקורבן, תוך כדי יריות נמרצות, ומסיים בירייה מטווח אפס לרקתו.

התחפושת של ג'וני דפ

בולגר, שהיה אחד הפושעים המסוכנים בארה"ב בשנות השבעים, הצליח להפוך לכזה, בזכות ברית שכרת עם חבר ילדותו, סוכן ה FBI ג'ון קונולי (ג'ואל אדג'רטון). השניים גדלו יחד בסאות'י, שכונת עוני בדרום בוסטון, ולימים, כשבגרו, הצליח ג'ון לשכנע את בולגר להפוך למודיע, עכברוש, וזה נעתר מתוך אינטרס של חיסול יריביו. כראש המאפיה האירית בבוסטון הוא מעביר מידע מפליל על המאפיה האיטלקית, ומביא שם לחיסולה. הסרט מתמקד בחברות האיתנה בין השניים.

אולם במערכת יחסים זו, הדמות המעניינת היא, דווקא זו של הסוכן קונולי. למעשה הוא גיבור הסיפור, משום שהקונפליקט שלו אותנטי ונוגע ללב. ברור לו שוואייטי מתחזק ומסתאב כפושע על גבו, אך ג'ון ממשיך להיות נאמן לו, למרות הלחץ המופעל עליו, להביא למאסרו.

נכון שקונולי מונע גם מתשוקה לתהילה. המעצרים הנרחבים של המאפיה האיטלקית, מסייעים לו לטפס בסולם הדרגות, אך הוא מעריץ יותר מכל את חברו, ונשאר מחויב לו, עד הסוף המר.

דמותו של וואייטי כגיבור הסרט -  חד ממדית. הוא פושע חסר רחמים. ברור לו, ללא עוררין, מה הוא עושה, ומה מטרתו. גם מחלתו של בנו, בתחילת הסרט, לא הופכת אותו אנושי יותר. מעבר לכך, המראה שג'וני דפ אימץ, מוגזם ואף מגוחך. תסרוקתו נראית "תחפושת" ופוגעת באמינותו.

כשפחד עמוק הופך לתשוקה

אולם אחרי השליש הראשון, המקרטע, הסרט מתרומם. הצפייה אמנם תובענית, בגלל הקצב האיטי, וריבוי השיחות, אך הוא בכל זאת סרט מעניין, המגיע לשיא בסיקוונס מעולה.

הסיקוונס נפתח בסעודה בביתו של ג'ון קונולי לכבודו של וואייטי. קונולי יושב בראש השולחן. אשתו מסתגרת בחדר השינה. קודם לכן הטיחה בבעלה שהוא מתלבש כמו חברו הפושע, ומחקה את סגנון ההליכה שלו. מימין לג'ון – סגנו ב-FBI, משמאלו – וואייטי.

וואייטי מחמיא לסגן שהכין את הסטייק: "מה המתכון למרינדה?" הוא שואל. "סוד משפחתי" משיב הסגן. "בחייך, ספר לי." הסגן מנדב בשמחה את המתכון. מוואייטי יוצאת מפלצת. עיניו מזרות אימה: "אם מסרת סוד משפחתי, מי יודע מה אתה עלול למסור עלי". הבעתה נקטעת על ידי צחוקו הפסיכוטי של וואייטי, שלכאורה, לא התכוון להפחיד את הסגן האומלל.

בהמשך וואייטי פוקד את האישה בחדר השינה, בסצנה שמזכירה סצנה מ"לב פראי" של דיוויד לינץ'. גם שם, פושע מחוספס, דניאל דפו, בהופעה שדומה להדהים להופעתו של דפ – שיניים רקובות ושיער משוח בשמן לאחור-  דופק על דלת חדר המוטל של לולה (לורה דרן), שנמצאת, אף היא, בגפה. היא מנסה לגרש את דפו, אך הוא, בדברי זימה, מתקרב אליה, ומצליח להמיר את הפחד ממנו, בתשוקה. הסצנה בין וואייטי לאשתו של ג'ון, נוגעת באותו רגע, אם כי באופן חמקמק יותר.

סצנות כאלו, החוקרות מתי פחד עמוק הופך לתשוקה (גם "בפסגת הפחד", בין רוברט דה נירו לג'ולייט לואיס), עלולות לעורר כעס פמיניסטי, משום שהן טוענות לכאורה, שאנס יכול להפוך למאהב. אך רגע כזה, הוא בהחלט אירוע מרתק, שהזמין לא מעט סצנות מופת קולנועיות.