"מר גאגא", סרטו התיעודי של הבמאי תומר היימן ("תומר והשרוטים", "בובות של נייר", "גשר על הואדי", "בדרך הביתה") הוא חוויה ויזואלית סוחפת ומרתקת, מחווה מרשימה לעבודתו של אחד הכוראוגרפים הידועים ומצליחים בעולם, אוהד נהרין.

יחד עם זאת, הסרט לא מצליח לפצח את גיבורו, נהרין. אמנם הביוגרפיה שלו נפרשת בשיטתיות, מלווה במגוון עשיר של קטעי ארכיון, אבל התחושה הנותרת היא שנהרין לא מסר הרבה מעצמו, למרות שהתראיין בהרחבה.

מאופק וזהיר

לכל אורכו של הסרט, נשמע קולו של נהרין, המספר את תולדות חייו. די להקשיב לקולו כדי להבין. האיש מדבר בקול חד, בוטח, מונוטוני. דיבורו כאילו מכוון לקצב מטרונום. מאופק וזהיר מאוד. לרגע לא שמענו אותו מתבלבל או מאבד שליטה. למדתי עליו יותר מהאופן בו הוא מדבר (ורוקד, ומביים את רקדניו) ופחות ממה שהוא מספר.
 
מן הסתם היימן, במאי תיעודי מנוסה, היה מודע לחולשתו של נהרין, כגיבור סרט תיעודי. קשה לעבוד עם אדם עצור שאינו מעוניין בחשיפה אישית, ואם הבנתי נכון, גם לא שש לקחת חלק בסרט, ואף הערים קשיים.

זו כנראה הסיבה שהיימן התעקש להרחיב את היריעה והוסיף גם ראיונות עם שותפיו ליצירה, רקדנים בעיקר. אך אלו זהירים אף הם. הם מספרים על התובענות שלו, ומיד מאזנים את התמונה באומרם כי הרווח היה כולו שלהם. אלו ראיונות מיותרים בעיני, שכן אינם מוסיפים דבר לסרט, ולעתים אף גורעים ממנו, משום שניכרת זהירותם של הדוברים. מוטב היה לקחת החלטת בימוי אמיצה, ולהישאר עם קולו של נהרין, למרות מוגבלותו. משום שהצדדים המעניינים של אישיותו, עולים גם באמצעות תנועותיו כרקדן וכוריאוגרף.

אוהד נהרין (צילום: גדי דגון)


תובענות בלתי מתפשרת

גם ב"פינה", סרטו התיעודי של וים ונדרס, על אודות הכוראוגרפית פינה באוש, רואיינו רקדניה, וגם שם ניכרה הזהירות, והורגשה בעיקר אהבה והכרת תודה. דמותה נשארה עמומה. אולי העובדה שמתה במהלך הצילומים השפיעה, והוחלט לכבד את זכרה.

לכן, דווקא בחירתו של הבמאי התיעודי פרדריק וויזמן בסרטו La Dansa, על להקת בלט האופרה של פריז, לוותר על ראיונות, ולדבוק בתיעוד המתרחש במשכן הלהקה - היא "הטהורה" אמנותית, והמוצלחת ביותר. זו החלטה שהופכת את הסרט לתובעני לצפייה, אך מנקה אותו מסנטימנטליות וחנופה. וכמובן, הוא נשאר בה נאמן לאופן התיעוד שלו, של התבוננות בלבד.



מיסטר גאגא (צילום: יחסי ציבור)

היימן צילם גם את העבודה בסטודיו עם רקדני להקת "בת שבע" שבה נהרין משמש כמנהל האמנותי ב-25 השנה האחרונות. קטעים אלו מספרים בצורה האותנטית ביותר על נהרין, על יחסיו עם רקדניו, ורקדניותיו. בסצנות אלו עולות התובענות הבלתי מתפשרת, הכמעט מפלצתית שלו, הדרישה מרקדניו לספוג כאב פיזי, להכאיב לעצמם במתכוון, לאבד עצמם על הבמה, להיות כלי שרת של חזונו.

ההופעות עצמן הן החלק המעורר את התגובה החזקה ביותר בסרט. הצפייה בהן היא תענוג צרוף, וסביר להניח שמי שיצפה בסרט ולא היה במופע כזה, ירצה להיות. כאן משתמש היימן בעיקר בחומרי ארכיון קיימים, בהם תועדו המופעים בדרך מסורתית -  כשהמצלמה נמצאת קבועה, מחוץ לבמה, ומאמצת את זווית הראייה של אדם היושב בין הקהל. 

"מיסטר גאגא" מומלץ לצפייה, בעיקר למי שאינו מכיר או חובב מחול, משום שזו הזדמנות טובה להיחשף למחול מודרני בכלל, ולעבודתו של נהרין בפרט.






מיסטר גאגא (צילום: יחסי ציבור)