יוצרים הפועלים בז'אנר התיעוד האישי, חשופים לחיצי ביקורת על היותם "נרקיסיסטים" וסרטיהם "מציצנים". אלו שנהגו לשלב תיעוד אישי עם מציאות פוליטית, כמו למשל אבי מוגרבי, או עמית גורן, מצאו עצמם נקיים מהאשמות כאלו. 

לאחרונה, כשתיעוד אישי הפך דרך חיים לפעילים ברשתות החברתיות, טענות אלו נראות אנכרוניסטיות משהו. ובמקביל, הז'אנר ממשיך לשגשג.

יוצרים חדשים, כמו ראובן ברודסקי, שבסרטיו היפים והמסוגננים  "שבעה ימים בסנט פטרסבורג" ו"הום מובי", תיעד את משפחתו, ואגב כך את סיפורה של העלייה הרוסית, או אבישי סיון עם "הטרילוגיה האוזבקית" אודות הוריו, ו"טלנובלה של קולנוען בהקפאה" מ-2007 על ייסוריו כיוצר צעיר ולא מוכר (אז). כיום מוצג בעולם סרטו העלילתי השני והמצליח, "תיקון", שעדיין לא הוקרן פה באופן סדיר.

וכעת מגיע להקרנות מסחריות בסינמטק, "עד קצה הזריחה", של סילבן ביגלאייזן, שזכה בדוק אביב 2015, ובפסטיבלים באירופה. הסרט היפה והמרגש, צולם במשך שנתיים, בחדר השינה של אמו בת ה-94, הרתוקה למיטה, ועל פי רופאיה, ימיה ספורים.

יין, שנסונים, סיגריה

למעט שוטים בודדים, בהם נראה הנוף מחלון דירתה שבאנטוורפן, או בהם מצולמת החורשה, שסילבן חוצה על אופניו, בדרך לביתה, הסרט מתרחש בחדר שינה נזירי, שאין בו מאום מלבד מיטה, שידה, וכסאו של סילבן.
השניים מתועדים כשהם נמצאים יחד. אוכלים תבשיל או מרק שבישל סילבן, שותים יין. הוא פורט בגיטרה, שר לה שנסונים צרפתים, והיא מקנחת בסיגריה. לפעמים היא צוחקת בקול גדול. לפעמים הם רוקדים. כלומר, הוא רוקד, והיא מלווה אותו בידיה.

סילבן אינו מראיין אותה. אינו חוקר על אודות חייה. למעשה, דבר מעברה אינו עולה. הם נמצאים בהווה, עליו היא אומרת, שהוא מושלם, ושהיא מאושרת. הצהרה זו מפתיעה כשהיא מגיעה מאשה סיעודית. ולמרות שנראים רק פניה וידיה הכמושות - גופה מוסתר תחת השמיכות העבות - היא נראית כריזמטית, מהפנטת.

אלו דמדומי חייה. באנגלית בחר היוצר לקרוא לסרט "דמדום החיים". דמדומים הם הרגעים לפני הזריחה, או לפני היעלמות החמה. אז יורד על העולם אור מופלא, אחריו נוהים צלמים ואנשי קולנוע כדי להבטיח צילום חלומי. אותו אור, במובן המטפורי, זוהר גם בחדרה של גיבורת הסרט.

הסרט מוקרן בשחור לבן. עובדה זו אפשרה, בעבודת עריכה מעולה (של ג'ואל אלכסיס) לאחד רסיסי מפגשים רבים, לכמה רצפים גדולים. כשהתמונה מונוכרומטית, צבעם של הסדינים או כותונת הלילה, אינו מובחן, וכך נראה הסרט כפועל מחוץ לקטגוריות של זמן, או לפחות, מתרחש במהלך שעת דמדומים אחת.

אי אפשר שלא להיזכר בסרטו הדוקומנטרי המצליח של אלן ברלינר, "לא עניינו של אף אחד" (1996) שהציג פורטרט על אביו. הסרט אמנם עשוי בסגנון שונה בתכלית -  ערוך מקטעי ארכיון ומראיון מסודר עם האב - אך גם שם ניצבת, תחת מבט אוהב של ילד, דמות מפוארת, של אדם כריזמטי, בערוב ימיו.




עד קצה הזריחה (צילום: יחסי ציבור)