סרט האגרוף המפורסם בכל הזמנים הוא ככל הנראה "רוקי" משנת 1976, שהפך מיד עם צאתו לשובר קופות, ואף זכה באותה שנה בשלושה אוסקרים.

זו הייתה הפתעה גמורה עבור סרט שנכתב על ידי תסריטאי אנונימי -  סילבסטר סטאלון -  שאף שיחק בו את התפקיד הראשי, ונעשה בתקציב של מיליון דולר. סטאלון גילם מתאגרף צעיר ממוצא איטלקי, שמשום מקום, מחליט להתאבק נגד אלוף העולם, אפולו קריד, ומגשים את החלום האמריקאי.

הסרטים הבאים בסדרה (רוקי 6-1) גוללו את המשך סיפורו של רוקי, שהופך לאלוף העולם במשקל כבד. הם הצליחו בקופות, אך מבחינה אמנותית נעדר מהם הקסם של הסרט הראשון. כעת, "קריד" הסרט השביעי בסדרה, עוסק בדור ההמשך, אך נופל אף הוא מ"רוקי" המיתולוגי.

סטאלון משחק היטב

במרכז הסרט (שביים וכתב ריאן קייל קוגלר) צעיר שחור ושמו אדוניס ג'ונסון קריד (מייקל בי ג'ורדון), בנו של המתאגרף האגדי, איתו התמודד ה"סטליון האיטלקי" לראשונה ב"רוקי". הוא פונה לרוקי (סילבסטר סטאלון), היום כבר איש מבוגר שפתח מסעדה ועזב את עולם האגרוף, בבקשה לאמן אותו. רוקי לא נעתר בקלות, אבל כצפוי, בהמשך מתרצה.

סילבסטר סטאלון משחק היטב. כשהוא נאות לקריד, זהו רגע בו הוא מצליח לשחזר משהו מהרגש החשוף שהיה בדמותו כרוקי הצעיר. רוקי בתחילת הסדרה, היה פרחח איטלקי מגודל, אוהב חיות, המגדל צבים בביתו, ונמשך לנערה עכברושית מוזרה העובדת בחנות חיות. זו הייתה דמות של ניגודים, שילוב של רגש עז וחספוס פראי. הלבוש שלו -  מגבעת השחורה, כפפות שחורות קטומות באצבעות -  היה ייחודי.

לרוע המזל קשה לתאר כך את הבחור הצעיר קריד. מלבד העובדה שהוא רדוף על ידי דמותו של אביו, שמת טרם נולד, אנחנו לא לומדים עליו שום דבר מעניין. קריד רוצה להיות מתאגרף "כי אבא שלו היה מתאגרף". כשרוקי נשאל בסרט הראשון למה הוא רוצה להיות מתאגרף, הוא עונה, מספר פעמים, "כי אני לא יודע לשיר ולרקוד". תשובה זו מגלמת את מיעוט האפשרויות של איטלקי משכונת עוני.

הסרט משופע דימויים מהסרט המקורי. במסעדתו של רוקי כיום, תלויה תמונה מאחד הקרבות המיתולוגיים בין רוקי לאפולו קריד. כשרוקי וקריד הצעיר עומדים זה מול זה, במרכז הפריים, ניצבת בינם התמונה, המעיבה כצל על חייו של קריד הצעיר, ולמען האמת על הסרט כולו, שנכנס לנעליים גדולות מדי.

הלוקיישנים הם אותם אלו של הסרט הראשון, ובחלקם צולמו שוטים המתייחסים ישירות לשוטים מהסרט האלמותי. מעריצי "רוקי" ישמחו בוודאי למצוא אזכורים ליצירה האהובה, אך מעבר לכך, כאמור, "קריד" לא מצליח לעמוד כסרט בפני עצמו.

לקריד קל יותר מאשר לרוקי בזמנו

הבמאי קייל קוגלר מאכיל את הצופה בכפית, כשהוא משתמש במהדורות חדשות ספורט, כדי להעביר אינפורמציה. מבחינת המבע הקולנועי הסרט עשוי באופן שגרתי ויבש למדי. תקופות האימונים האינטנסיבית, הערוכה מקליפ של קפיצות על חבל, ריצות ברחבי העיר, ושכיבות שמיכה על יד אחת, נראית שחוקה ומשומשת. לעומתה, תקופת האימונים של רוקי לקרב הראשון הגדול, הייתה ערוכה כסיקוונס מלהיב כשברקע מוזיקת הנושא הנודעת של הסרט.
בכלל נדמה שלקריד קל יותר משהיה לרוקי. הוא מוקף באנשים טובים: אמו המאמצת, רוקי עצמו, ביאנקה חברתו. רוקי הצעיר היה בודד וחסר קשרים. היחידים שסבבו אותו היו עלובי נפש. הנחמה היחידה היתה מערכת היחסים עם המוכרת מחנות החיות, אדריאן. ובעוד מערכת יחסים זו נפרשה על פני סצינות ארוכות, עם רגעים אותנטיים הכתובים ומבוימים בכשרון, עלילת האהבה, בין קריד לביאנקה (טסה תומפסון) חסרה את הספציפיות שבאהבתם של רוקי ואדריאן.

לא מומלץ אם כך לראות את קריד, משום שהוא לא יותר מסרט אגרוף בנאלי, אבל בהחלט כדאי לחפש את רוקי הראשון ולצפות בו שוב. זהו סרט נאיבי ורומנטי, שיש בו מינימליזם כובש, וקשה להאמין שמישהו היה מעז היום, לביים דרמת ספורט בסגנון כזה.



קריד (צילום: יחסי ציבור)