שפה קולנועית בלתי נשכחת

איך מראים את השואה? לא מעט סרטים עלילתיים צולמו כדי לשחזר ולספר את סיפוריה, אך נדמה שרובם ככולם ספגו ביקורת, אם בגלל שהיו "פורנוגרפיים", או "אסתטיים", או משום שהתחמקו מהזוועות. נדמה שרק אלו שבחרו בז'אנר התיעוד, כמו קלוד לנדסמן ב"שואה" או לואי מאל ב"לילה וערפל", הצליחו לשחזר את האימה בבהירות שאינה מצטעצעת או מבדרת.

אולם הבמאי ההונגרי, לסלו נמש, הצליח בסרט הביכורים שלו, "הבן של שאול" במקום בו כשלו אחרים. יחד עם הצלם מתיאש ארדיי, יצרו השניים שפה קולנועית ייחודית, בלתי נשכחת, המסתירה יותר משהיא חושפת, ויחד עם זה חווייתית ומטלטלת.

הסרט מתרחש במהלך יממה או שתיים, סביב ה-7 באוקטובר 1944, היום בו התקוממו אנשי הזונדרקומנדו נגד הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ. הזונדרקומנדו היה כינויים של קבוצות אסירים יהודים, שעסקו בכל העבודות השחורות הנדרשות במחנה ההשמדה: פינוי הגופות מתאי הגזים, קרצוף הדם שדבק במרצפות, גרירת הגופות למשרפות, זריקתן לאש, ופינוי אפר המתים לנהר.

שאול אוסלנדר (גזא רואריג, שאינו שחקן, כי אם מוזיקאי ומשורר הונגרי) הוא אסיר ביחידה כזו. השוט הראשון של הסרט, הארוך מאוד, מתאר את שגרת יומו. עשרות אנשים שירדו זה עתה מהרכבת חולפים על פניו תוך שהוא מכוון אותם לתוך ה"מקלחות". המצלמה מלווה את גבו המתקדם יחד איתם, מקפיד שהם שומרים על טור מסודר. ראשו של שאול קבור ברצפה כאילו אינו רוצה לראות את המראות הקשים, או חלילה להיתקל בעיניהם השואלות של ההולכים אל מותם. לכן גם המצלמה, העוקבת אחר גבו של שאול, אינה רואה דבר. הרקע מטושטש, לא בפוקוס. הפריים עצמו אינו פנורמי (16:9) כמקובל, אלא מכווץ כקובייה, וזאת כדי לחזק את נקודת המבט של שאול ואת תחושת הקלסטרופוביה שתלך ותגבר ככל שימשך הסרט.

האנשים חולפים על פניו של שאול לתוך ה"מקלחות" ודלת הברזל נטרקת. המצלמה נשארת עם שאול בחוץ. הפעם הוא עומד כשגבו אל הקיר ופניו לעומת המצלמה. הוא שומע את צרחות האנשים ההולמים בקירות, מבקשים לצאת, מפרפרים למוות. הצופה, כמוהו, לא רואה דבר. רק שומע.

הבן של שאול (צילום: יח"צ)

שפילברג מול נמש

אי אפשר שלא להיזכר בסצנת תא הגז מתוך הסרט "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג. הסצנה היא היפוכה של זו שתוארה לעיל. ב"רשימת שינדלר" נראות הנשים המובלות אל מותן בשוטים קבוצתיים פתוחים, ואף נראות כשהן מתפשטות. המצלמה נכנסת איתן לתא הגדול, שם היא מתעכבת על פניהן מלאות האימה, על הגופות הצפופים והעירומים. שפילברג טעה כאן פעמיים. הטעות הראשונה הייתה כשבסופו של דבר, במקום גז, יצאו מקירות התא מים. אלו העניקו לצופה הקלה, ובקרב הספקנים אף את ההשערה שאולי לא היו כלל תאי גז בשואה. הטעות השנייה הייתה להכניס לתאי הגז מצלמה. הרי מי שנכנס לשם, לא יכול היה לצאת חי.

שני ילדים יצאו חיים מתאי הגז של אושוויץ. כך העלה התחקיר שעשו יוצרי הסרט. מובן שאלו הומתו על ידי הנאצים מיד לאחר שנפתח התא. סיפור הסרט מתחיל כששאול עד למציאתו של ילד חי ולמחזה המצמרר בו רופא גרמני שבודק אותו, חונק אותו למוות. שאול, שכמו כל חבריו ליחידה, נפשו קהתה, חש שנעור בו רגש אנושי. הרגש הזה מפעיל אותו לצאת למסע כמעט אבסורדי - להציל את גופת הילד מהאש ולהביאו לקבורה. רק בני אדם קוברים את המתים. ומותר האדם מן הבהמה.

המצלמה ממשיכה אחרי שאול הנמצא כל הזמן בתנועה. הוא לא ישן. לרגע קצר אוכל. השוטים ארוכים. מעטים חיתוכי העריכה. כך נוצרת תחושה של אמינות, של זמן אמת. גם דיאלוגים רבים אין. אף לא מוזיקה, רק עבודת פסקול העורמת שכבות של זעקות, תפילות, בכי, יריות ולחישות. המונוטוניות הזו, בצילום, בפסקול, בצבעוניות המונוכרומטית ובפניו של שאול, אינה מקלה על הצפייה. לכן זוהי חוויה תובענית, דחוסה ומלחיצה, אך מרגישה נכונה ומדויקת להחריד.

הבן של שאול (צילום: יח"צ)