הוליווד של האולפנים הגדולים
 
הוליווד של שנות ה-50, והקולנוע כמלאכה, הם גיבורי סרטם החדש של האחים כהן, "יחי הקיסר". בשנות ה-50 הוליווד נלחמה על חייה. אם בשנות ה-30 וה-40 ז'אנרים אופייניים להוליווד, כמו ה"פילם נואר" והקומדיה הרומנטית, הגיעו לשיאם עם סרטים בלתי נשכחים כמו "קזבלנקה", ו"זה קרה לילה אחד", הרי שבשנות ה-50 הקופות התרוקנו, ונדמה היה שהוליווד ממחזרת את הז'אנרים המוכרים.
 
התקופה הקרויה בדברי ימי הקולנוע "תור הזהב של הוליווד" הסתיימה. הטלוויזיה פשטה בבתים ושידוריה הלכו והתרחבו, האמריקאים עברו לפריפריה, ובתי הקולנוע של הערים הגדולות ננטשו, והתכנים בהם עסקה הוליווד ספגו, בהתאם לאווירת הפרנויה הכללית, מתקפה מטעם מוסדות המדינה: הוליווד הואשמה בקומוניזם, ובחילול המוסר הנוצרי.
 
יחד עם זאת, השיטה המשומנת של האולפנים, לייצור המוני של סרטים, המשיכה ביתר שאת. כבר משנות ה-30 שלטו בהוליווד חמישה אולפנים גדולים ("חמשת הגדולים") והם ניהלו ביד רמה במאים, תסריטאים, ושחקנים. כולם רקדו לפי חליל האולפנים, עם מעט מדי חופש יצירה ואינדיבידואליזם. אחד האולפנים הגדולים היה MGM, והוא זה שבמרכז סרטם של האחים כהן.
 
גיבור הסרט הוא אדי מניקס (ג'וש ברולין) דמות אמתית של מי שהיה יד ימינו של הבוס הגדול של MGM. מניקס הוא איש חרוץ וחביב, המסור לעבודתו בחרדת קודש, ואוהב אהבת נפש את העשייה הקולנועית. תפקידו מסתכם בלפתור בעיות. החל מהריון לא רצוי של כוכבת סרטי שחיה אמנותית (סקרלט ג'והנסון) וכלה בבמאי ממורמר שאינו מסתדר עם כוכב שאולץ ללהק לסרטו.
 
הסרט נפתח בבעיה חמורה יחסית. העלמותו של  ביירד ויטלוק (ג'ורג' קלוני) שחקן קל דעת, המגלם לוחם רומאי ב"יחי הקיסר", סרט המצטלם באותה עת באולפן. מניקס חייב לאתרו, כדי להחזירו מיידית לסט הצילומים.

יחי הקיסר (תמונת יחסי ציבור)




מקצועי אך משעמם

הסרט אמנם מצולם ומבוים במקצועיות, ומאופיין על ידי הקצב והססגוניות המייחדים את האחים כהן (אם כי יש לציין שסרטם האחרון והנוגע ללב "בתוך לואיס דיוויס" היה חריג במובן זה, משום שהיה איטי ו"דהוי"), אך למרות זאת "יחי הקיסר" הוא סרט שטחי, מפוזר, הדמויות בו טיפשיות, אין בו תנופה קולנועית או מבע קולנועי ייחודי, ואמירותיו שחוקות ולא מעניינות. לעיתים נדמה כי הוא חסר תוכן לחלוטין, ורק נועד לשרת את האמירה הביקורתית של האחים כהן נגד הוליווד.
 
הסרט מתרחש במהלך 27 שעות, ברובן מתרוצץ מניקס טרוט העיניים בין אולפן צילום אחד למשנהו בתוך הקומפלקס הגדול. (במובן מסוים נזכרתי בעשייה של הסרט "ג'ובס" בו נראה סטיב ג'ובס מתרוצץ כעכבר במסדרונות האחוריים של האולם בו מושקים מוצריה של אפל).
 
בכל פעם שמניקס מגיע לאולפן, או לחדר עריכה, או לחדר צפייה, משולבים בסרט עצמו קטעים מתוך הסרטים שמופקים באולפן באותה עת. כך אנו מתוודעים לז'אנרים השונים של התקופה: מערבון, מיוזיקל, סרטי שחיה אמנותית ומלודרמות. כאן גם מסתתר עוד נדבך של הביקורת. סרט שזה עתה צולם באולפן, למעשה בבוקר אותו היום, לעת ערב כבר ערוך למשעי, מוכן להקרנה. האין זה פס יצור כמעט רובוטי?
 
אולם קטעי סרטים אלו אינם עשויים בצורה מקורית, ואין להם קיום בפני עצמם. הם אולי אמורים לגחך על הקרקסיות שאפיינה את הוליווד של אז, אך בסופו של דבר הם מגוחכים בפני עצמם. מה גם שהם דוחקים לשוליים את העלילה המרכזית של הסרט, לכאורה "עלילת בלש" – והופכים אותה לתפלה וזניחה.
 
יוצא דופן הוא קטע ריקוד חינני בהשראת סרטיו המוזיקליים של ג'ין קלי, בכיכובו של צ'נינג טייטום. הקטע מוצלח בזכות הכוריאוגרפיה שלו, ובזכות רובד נוסף השתול בו - לעג להומו ארוטיות שהייתה חבויה לחלוטין במיוזיקל'ס של הוליווד של פעם, וכאן מוצגת בגלוי. 



יחי הקיסר (תמונת יחסי ציבור)



לגמרי לא אמין

לסרט אם כך שני רבדים של מסרים. אלו המבקרים את שיטת האולפנים ההוליוודית ואת הוליווד בכלל: שאין בה שאר רוח אמיתי ותעוזה, ושסרטיה נועדו לשמור על הסטטוס קוו החברתי, ולספק סם הרגעה להמונים. ורובד נוסף, אישי יותר, הנוגע לעשיה עצמה ולאנשי הקולנוע באשר הם.
 
בסופו של הסרט מניקס שואל את הכומר בתא הווידוי, האם יתכן שאדם יעדיף עבודה קשה על פני עבודה קלה. (הוא מתלבט במהלכו אם להיעתר להצעת עבודה שיש בה יותר כסף ופחות שעות עבודה). הכומר עוזר לו להבין שאם העבודה הקשה היא העבודה הנכונה, ההולמת את נטיות הלב, הרי שהיא עדיפה.
 
על פי האחים כהן, אם כך, עשיית סרטים היא מלאכה קשה ושוחקת, והשאלה "למה לי?" היא שאלה העולה ממנה תדיר. את זה כולם יודעים. אולם כשזה נשמע מפיהם של במאים שמייצרים בממוצע כל שלוש שנים סרט, בתקציבי ענק, תוך חופש אמנותי כביר, זה לא לגמרי אמין, ואפילו מרגיז.