סרט העוסק בעבודת תחקיר עיתונאית, בעיקר כזה הקורא לעצמו "אמת", מחויב לנאמנות לעובדות.

השאלה היא עד כמה סרטו הראשון של התסריטאי ג'יימס וונדרבליט ("זודיאק", "וושינגטון על הכוונת") אמתי? שאלה זו מתבקשת, גם משום שהוא מציג עצמו כמי ששופך אור חדש על הפרשה בה הוא עוסק.

במרכז הסרט, שידור כתבה טלוויזיונית של תכנית התחקירים הידועה "60 דקות". אותו שידור הוביל לפרישתו של דן ראת'ר, עיתונאי ומגיש טלוויזיה שעבד ברשת סי.בי.אס כמעט כל חייו, לפיטוריה של העיתונאית שעמדה בראש צוות התחקירנים, מרי מייפס, ולפיטוריהם של בכירים אחרים בחברת החדשות. התסריט מבוסס על ספר, ממואר, שכתבה מרי מייפס עצמה.

ליהוק לא מושלם

השנה היא שנת 2004. תקופת טרום בחירות. בוש מתמודד על כהונה כנשיא, ומייפס (בגילומה של קייט בלנשט: "יסמין הכחולה", "קרול"), מבררת איך הצליח בוש להתחמק משירות בווייטנאם. בעיצומה של מערכת בחירות לתחקיר כזה ישנה חשיבות מכרעת. אך הפרטים התחקירים מכבידים על הצפייה, ומחציתו הראשונה של הסרט מייגעת. בדיוק כמו שאומר דן ראת'ר למייפס, במהלך אחד הראיונות שהם מצלמים: "זה משעמם מחץ".

בנוסף, אף אחד מצוות התחקירנים שמייפס אוספת סביבה (ביניהם גם אליזבת מוס מ"מד מן") אינו מרשים או כריזמטי, כמו למשל מארק רופאלו ב"ספוטלייט", שגילם את העיתונאי הצעיר וחדור המטרה, מייק רזמדס. גם לדמות שמגלמת קייט בלנשט קשה להתחבר. היא בטח לא הליהוק הראשון שעולה כשחושבים על עיתונאית אובססיבית שאין לה לא יום ולא לילה.

הניסיון לסגנן את שערה בדומה למייפס האמתית, גם הוא לא משכנע במיוחד. הביוגרפיה שלה, שמשורטטת בסרט כלאחר יד, נשמעת מאולצת. אביה היה שתיין שנהג להרביץ לה בכל פעם ששאלה שאלות, ולכן כיום, היא מרבה לחקור. דן ראת'ר הפך לאביה הרוחני, כי הוא אינו מרביץ כששואלים. נהפוך הוא. אך יחסי האב-בת של השניים מתוארים בחופזה, באמצעות אמירות סמליות כמו "אל תשכחי לאכול".



אמת (צילום: יחסי ציבור)

המרחק בין "ספוטלייט" ל"אמת"

זוכה האוסקר "ספוטלייט" הסתיים בירידת הסיפור העיתונאי לדפוס. כאן השידור הטלוויזיוני מתרחש באמצע הסרט. או אז הסרט צובר תאוצה והופך לדרמטי יותר. בעקבות השידור, מייפס מואשמת ברחבי הרשת שנשענה על מסמכים מזויפים, (ליתר דיוק, שלא הוכיחה במידה מספקת את אמתותם) ושעבודתה מוטה, בגלל דעותיה הליברליות. הממונים עליה במחלקת החדשות, מתנערים מאחריות, ושולחים אותה להתמודד עם וועדת חקירה פנימית, בה כל שלב בתחקיר מוטל בספק. אלו רגעים חזקים. נראה שמייפס היא קורבן לצייד מכשפות של ממש. מה גם שוועדת החקירה מורכבת מגברים בלבד, ואלו צולבים אותה בהתנשאות אכזרית.

ברגעים אלו מייפס מעוררת הזדהות. ניכר שבחקירה מסוג זה, ניתן להפיל כמעט כל עיתונאי. הרי תחקיר הוא אינסופי, ולנצח אפשר לטעון שלא הובאו מספיק הוכחות שיאששו את הסיפור, או את העדויות. כיוון שהלך הרוח באותה תקופה באמריקה הוא שמרני, מייפס הליברלית נראית כקרבן לכוחות הון-שלטון הפועלים מאחורי הקלעים.

אבל כאן, בעיקר, הסרט חוטא לאמת. כמי שלא ידעה הרבה על אותה פרשה לפני הצפייה, התרשמתי שמייפס חפה מאשמה, ומה שגרם לפיטוריה אלו בעלי אינטרס שפעלו למען בוש. אבל האמת היא, ואת זה נכחתי לדעת מקריאה אחרי הצפייה, שהמסמכים היו מזויפים.

מעבר לכך, הגילויים אודות השירות הצבאי של בוש לא היו סקופ בלעדי של "60 דקות". הבוסטון גלוב (העיתון המככב ב"ספוטלייט") והאל.איי טיימס, פרסמו קודם לכן פרטים אודות השירות הצבאי המפוקפק של בוש, כשבוסטון גלוב (ממש אותה חבורת תחקריני "ספוטלייט" עם אותו מיקל רזנדס) היו ראשונים, בשנת 2000.

באחד הרגעים בסרט, עיתונאי זורק בחמת זעם את שלט הטלוויזיה על השולחן. השלט פוגע בבקבוק שתייה, שנשפך על מסמכי הארכיון היקרים. איש לא מרים את הבקבוק, ורץ לנגב את החומרים. טעות קטנה זו, מצטרפת לחצאי העובדות, ולתחושה הכללית שאין אמת בסרט "אמת". ואם גם להתייחס אליו מהבחינה הקולנועית גרידא, הוא הרבה פחות סוחף מ "ספוטלייט".



אמת (צילום: יחסי ציבור)