למרות כל השנים שעברו, השואה ממשיכה להעסיק יוצרי קולנוע, ולאו דווקא ישראלים. "הבן של שאול" ההונגרי, למשל, שמוצג עדיין בבתי הקולנוע, סיפר סיפור המתרחש במחנה השמדה באופן מצמרר וחדשני, ובעיקר ישיר.

"הדיבוק" של הבמאי הפולני מרציין ורונה (ששם קץ לחייו אחרי יציאת הסרט), מטפל בשואה באופן הפוך כמעט. השואה נוכחת-נפקדת בסרט, כצל כבד, כזיכרון של הלא מודע הקולקטיבי, זיכרון בעל חיים משלו, שלמרות הרצון להדחיק, אינו מרפה.

פיוטר (איתי טיראן) הוא צעיר יהודי, המגיע לפולין מאנגליה, כדי להינשא לפולניה-נוצרייה. בבעלות משפחתה אחוזה מתפוררת, אותה מתעתד הזוג הצעיר לשפץ ולהפוך לביתם. הסרט מתרחש באחוזה הנטושה במהלך שתי יממות, ביום בו מגיע החתן לכפר הקטן, כשלמחרת מגיע יום החתונה, המרכיבה את חלק הארי של הסרט.

במהלך החתונה, המתקיימת אף היא באחוזה, נכנסת לאולם רוח רפאים בדמותה של חנה, כלה יהודייה שככל הנראה נרצחה ערב חתונתה. הכלה נכנסת לגופו של החתן כ"דיבוק" - אותו מיתוס מהפולקלור היהודי, על פיו נשמה תועה, משתלטת על גופו של אדם חי, כדי לסגור חשבונות מהעבר.

הדיבוק (צילום: יח"צ)

השמחה המוחצנת חושפת סוד אפל

חלקו הראשון של הסרט מרשים פחות מהמשכו. למעשה, הסרט מתעצם, ואף מבוים טוב יותר, כשמתחילה מסיבת החתונה. בתחילת הסרט פיוטר מגלה גל עצמות יבשות באדמת הבית. אלו לא לגמרי הכרחיות וקשורות לסיפור, אבל יש להן משמעות מטפורית: הפולנים הזחוחים, החיים בשלווה בכפר בו נולדו אבותיהם ואבות אבותיהם, יושבים על עצמותיהם של מיליוני יהודים שנרצחו, ושהיה להם חלק פעיל מהשמדתם. ובעוד הגרמנים לפחות מכים על חטא, הפולנים חיים בהכחשה.

במסיבת החתונה בא לידי ביטוי כשרון הבימוי של ורונה. הפולנים, כמנהג המזרח אירופאים, שותים לשכרה, עד-לא-ידע, והחתונה הופכת סוריאליסטית ומטרידה מרגע לרגע. הורי הכלה, שמנסים להסתיר את הטרגדיה המתרחשת בעיצומה - החתן שהשתגע - מוציאים עוד ועוד ארגזי וודקה, לסמא את עיני האורחים, והאירוע שנמשך עד הבוקר, הופך למפגן מרהיב של שכרות, מלווה במוזיקה פולנית עממית, כשהחוגגים הולכים ומאבדים צלם אנוש.

אירועים שמחים מסוג זה, במהלכם נחשף סוד אפל, נראים לא מעט בקולנוע. משום שהשמחה המוחצנת, מדגישה את המצב האבוד אליו נקלע הגיבור. למשל ב"מלנכוליה" של לארס פון טרייר, בעיצומה של מסיבת החתונה, צונחת הכלה לדיכאון קליני, ומתברר שאינה בריאה בנפשה, ואינה חפצה בחתן. וכך בעוד היא הולכת ומתרחקת מהאירוע שהיא גיבורתו, המסיבה הסוערת ממשיכה בהעדרה. גם ב"החגיגה" של תומס וינטברג, מתאספים אורחים לחגוג באחוזה כפרית, יום הולדת 60 לאב המשפחה, ובמהלך האירוע נחשף סוד שהמשפחה החוגגת והמבושמת, לא מעוניינת לעכל.

הדיבוק (צילום: יח"צ)

מוטיבים של סרט אימה

הסרט שואל מוטיבים של סרטי אימה. האחוזה המתפוררת היא אחד המאפיינים השאולים מהז'אנר, כמו גם המוזיקה ועיצוב הפסקול. השילוב של אימה ותופעות על טבעיות במסיבת חתונה תהיה אשר תהיה, מעניין, משום שהחתן והכלה צועדים יחד אל הלא נודע, ומן הסתם תוהים האם הבחירה שלהם זה בזו תתברר כטובה.

הסרט צולם, על ידי הצלם פבל פליס, בצבעוניות מונוכרומטית של חום-לבן-ירוק, וכמעט לכל אורכו יורד גשם זלעפות. אלו מייצרים קדרות עזת הבעה. איתי טיראן מפגין תצוגת משחק וירטואוזית, שאמנם יש בה מן התאטרליות, אך היא ללא ספק מרשימה. הוא מגלם חתן שיכור ואבוד, ומגלם את חנה עצמה, כשזו משתלטת על גופו.

טיראן דובר בסרט פולנית, יידיש וגרמנית, ובכולם שולט שליטה מלאה. באחד משיאי המשחק, הוא חוטף על רחבת הריקודים התקף עוויתות. זהו ספק ריקוד, ספק התקף אפילפסיה, ספק טרוף לשמו. הכוראוגרפיה, יחד עם הביצוע המוצלח, הופכים את הסצנה לאירוע של מחול אמתי. כך שסרט המשלב אלמנטים רבים כל כך, באופן נועז וייחודי, הוא ללא ספק שווה צפייה.

הדיבוק (צילום: יח"צ)