הבעיה הגדולה באלבום החדש של אריק איינשטיין היא המחסור בחומרים חזקים וממוקדים, ועדיין יש בו לפחות שתי נקודות אור.
חיבור מלאכותי למילים
קצת קשה לי לכתוב מילים לא מחמיאות, על אמן שאני אוהב ומעריך כמו אריק איינשטיין. "שבלול", "שביר", "יושב על הגדר", אלבום מקסים של הופעה חיה עם שלום חנוך ועוד כמה וכמה אלבומים ותיקים של איינשטיין יושבים אצלי על המדף לשליפה מהירה, ואפילו "שתי גיטרות, בס תופים" המושמץ מדי מלפני כשנתיים הצליח לטעמי לנפק כמה רגעים יפים, והנה מגיע האלבום החדש, ולא מצליח לעשות לי שום דבר.
טוב, אולי אני קצת מגזים. יש באלבום החדש כמה נקודות שבהן פורצת הכריזמה של הזמר המיתולוגי הזה מבעד לרמקולים, ומזכירה לי כמה כיף לשמוע אותו שר. זה קורה בעיקר כשהוא מתחבר אל שני השירים המצוינים שכתב עבורו יהלי סובול ("פרידה קצרה", "עקבים גבוהים"), ומצליח להשמע לכמה רגעים כמו אריק איינשטיין שאני אוהב. אבל שתי נקודות האור האלה, רק ממחישות ומעצימות את העלטה, שבה מגששות שאר הרצועות שבאלבום.
בואו ניקח כדוגמה את "מזכרת", שכתב מאור כהן. שיר קליל וחביב, שמשמש כמעין מונולוג של איש לאהובתו וזוכה אפילו לעיבוד ולהפקה קופצניים של פיטר רוט, אבל הבעיה היא שלכל אורך השיר נשמע איינשטיין כאילו המילים נשתלות אצלו בפה באופן מלאכותי. אי אפשר להשתחרר מהתחושה שכותב השיר היה יכול לבצע אותו בחן גדול פי כמה, פשוט כי השיר הזה מתאים יותר להלך הרוח של מאור כהן מאשר לזה של אריק איינשטיין.
יותר מדי שירים מתנחמדים
הבחירה בפיטר רוט כמפיק המוזיקלי וככותב הלחנים המוביל באלבום (חמישה לחנים מתוך עשרה שירים), נשמעת על פניה כמצוינת. רוט הוא מוזיקאי בעל חוש הרמוני מפותח ביותר, שמושפע אמנם באופן כבד ממהלכים מוזיקליים שנוצרו בימים בהם כיכב איינשטיין במצעדי הפזמונים, אבל הצליח להוכיח את עצמו לא פעם בעבר, אם זה כחבר ב"מוניקה סקס" או כמעבד האלבום האחרון של מאור כהן משירי בודלר, וגם את המופע שבא בעקבותיו. אבל בפעם הזאת, רוט פשוט אינו מצליח לעמוד במשימה הגדולה שהוטלה עליו.
הבעיה הגדולה לטעמי, אינה נעוצה רק בהפקה המוזיקלית השמרנית, אלא דווקא, שוב, באיכות החומרים ובמידת ההתאמה שלהם לאישיותו של איינשטיין. עם צליל רגוע שכזה, שהיה יכול באותה המידה להוביל אלבום של איינשטיין מלפני עשור או שניים, יש צורך בחומרים חזקים וממוקדים, כאלה שיעזרו לו להיות משכנע ואמין כפי שתמיד היה, אבל לצערי, זה אינו המצב. יש פה יותר מדי שירים מתנחמדים וחסרי פואנטה, שכאילו מנסים להחזיר את איינשטיין לימים הטובים של פעם, במקום להסתכן קצת יותר, ולייצר עבורו ימים טובים מסוג חדש.
אריק איינשטיין, פיטר רוט – "רגעים", התו השמיני.
אריק איינשטיין חתן פרס עמ"י
31/01/2006
:תאריך יצירה
|