חיים וירטואליים

כשהייתי בערך בת 20, בהקלטות של האלבום הראשון שלי אי שם בשנות ה-90, ישבנו באחת מהפסקות האוכל, וקראנו בעיניים קרועות לרווחה כתבה על פיטר גבריאל שמתעתד להגשים את החזון העתידני המדובר באותה תקופה, של המציאות הווירטואלית. נדמה שכמה דקות בלבד חלפו מאז טעמנו בפה את המושג החדש, ועד שהוא הפך להיות חלק מובן מאליו שזולג לחיי היום יום שלנו גם כשאנחנו לא לגמרי מודעים לכך.

ג'ניפר היילי, מחזאית אמריקאית שכותבת גם לסדרות בנטפליקס וממציאה משחקי מחשב, כתבה בתחילת העשור האחרון את המחזה "העולם האחר", והצליחה להביא את העתיד הלא רחוק אל במת התיאטרון, שמעדיף, לרוב, לחזור מאות שנים אחורה בזמן.

ב-14 במרץ עולה בכורת "העולם האחר" בתיאטרון החאן הירושלמי, עם הבמאית איה קפלן ("אני לא דרייפוס" בקאמרי, "כוכבים תועים" בתיאטרון היידישפיל, "עושה כרצונו" בהבימה) המביאה את הגרסה שלה למחזה שהלהיב אותה כל כך. 


העולם האחר, צילום: יעל אילן

  
אוואטר בעולם מקביל

 "זו הצגה אמריקאית שראיתי בלונדון לפני כשנתיים, וממש נשמטה לי הלסת מהמחזה הזה. זה היה מטורף בעיניי", אומרת קפלן. "מדובר במותחן פסיכולוגי דיסטופי, שמתרחש בעתיד הקרוב. משהו שהטלוויזיה והקולנוע מתעסקים בו הרבה, אבל בחיים לא ראיתי שתיאטרון מתעסק בזה. יחד עם זה, זה כל כך תיאטרלי, וכל כך כתוב לתיאטרון. וזה היה גם מצמרר באיזשהו מקום כי לא רק שזה היה רלוונטי, כל הדברים שזה מדבר עליהם ומציף אותם, אלא שגם הייתה הרגשה שזה יהיה רלוונטי יותר ויותר ככל שינקפו החיים. הצעתי את זה לחאן, ורק לחאן, והם לקחו את זה מיד, ואני כל כך מכירה להם תודה על זה."

זה הזמן לדבר על סיפור המחזה.

"זה מעין 'מראה שחורה' פוגשת את 'ווסטוורלד', למי שמכיר. העלילה מתרחשת בעתיד הקרוב, כשהאינטרנט, בעצם, התפתח, והוא כבר לא רשת של אתרים שגולשים בהם, אלא רשת של מתחמי מציאות מדומה, שהכינוי שלו הוא 'העולם המקביל', או בקיצור 'המקביל'. המתחמים האלה כל כך מתקדמים שאתה מתחבר אליהם באיזה שהוא אופן וצולל פנימה, ובעצם חש את עצמך כאילו אתה בעולם האמיתי. רוב האוכלוסייה בכלל לא יוצאת מהבית. 80 אחוז מהאוכלוסייה יוצאת לעבוד, במירכאות, במתחמי עסקים וירטואליים, ילדים הולכים לבתי ספר במתחמי למידה וירטואליים, יש מתחם שופינג..."

פחות או יותר מה שקורה כבר עכשיו, לא?

"כן, אבל שם הטכנולוגיה כל כך התפתחה שזה באמת מדמה מציאות, הלכה למעשה. קל להתבלבל. קל לשכוח. זה נשמע כל כך מופרך, אבל אם רואים מה גוגל מתכננים, זה לא מופרך. זה הולך לשם. בין המתחמים שם יש גם מתחמי שעשוע, או בידור, שבהם אתה אפילו לא צריך להיראות כמו עצמך. אתה יכול לבחור לעצמך סוג של אוואטר, או כפיל אינטרנטי, ולהיות בתווי פנים שונים, בגיל אחר, בג'נדר אחר. אחד ממתחמי השעשועים האלה נקרא 'המפלט', והוא אחוזה ויקטוריאנית יפהפייה, שהיא אולד פאשן, כי דווקא בעתיד שמאפשר לייצר מציאות וירטואלית, חוזרים, כמו ב'ווסטוורלד', דווקא לתקופה הוויקטוריאנית. יש גרמופון, יש פסנתר סטיינווי, אסור אפילו להגיד שם מילים כמו 'תכנות'. זה לגמרי ויקטוריאני, כולל תלבושות, כולל הכל. סוג הבידור שהאחוזה הזו מציעה לנרשמים אליה בתשלום, הוא סוג בידור מאוד אפל וקיצוני. כזה שבעולם האמתי, אם היית עושה סוג פשע כזה היית יושב בכלא הרבה שנים. 


העולם האחר, צילום: יעל אילן 


פשעי אינטרנט ודרקנט
 
"הסיפור הוא על בלשית מוריס היא בלשית משטרה צעירה במשטרת המקביל, שזה כמו הסייבר פוליס, שזה לא עתיד. היום לכל המשטרות בעולם, כמעט, יש מחלקת סייבר, למי יותר מתקדם, למי פחות, אבל פשעי אינטרנט ודרקנט זה משהו שכבר מזמן נמצא שם, ובלשית מוריס מצליחה, אחרי מבצע חשאי, ללכוד את יוצר המתחם האפל הזה, שמכונה פאפא, ולגרור אותו לתשאול במרכז החקירות של המשטרה, ומנסה לגרום לו לתת לה את הקוד של תכנות האתר הזה, כדי שההאקרים של המשטרה יוכלו להשמיד אותו.

"פאפא לא מוכן לוותר בשום אופן, וממשיך לטעון שלא נעשה שום פשע, והסיבה לטענה הזו שלו היא שאין פשע כי אין קורבנות, כי זה וירטואלי לחלוטין. מתחיל בין השניים קרב מוחות מאוד מסוכן, שהופך מאוד אישי, וכמובן שמתגלים סודות אישיים שמאיימים להרוס את שניהם. קרב המוחות הזה מהפנט, כי השאלות המאוד נוקבות שהם מתנצחים בהן הן שאלות שעוד שנייה נידרש אליהן כחברה, כי אין אפס, זה מגיע."


העולם האחר, צילום: יעל אילן

יש דוגמה לשאלה כזו?

"קודם כל השאלה הראשונה שעלתה קודם: האם פשע ללא קורבנות הוא באמת פשע? היום, לדוגמה, אם אני לא טועה, אסור להחזיק חומר פורנוגרפי פדופילי בבית, גם אם זה לא ילדים אמיתיים, אלא, נגיד, אנימציה. זו שאלה. שום ילד לא נפגע ולא מקורבן פה, אז למה זה אסור? מצד שני, מיד נשאלות שתי שאלות נגדיות. האחת היא, האם עצם החשיפה לדבר הזה, עצם הנִרמול של העיסוק בזה – גם אם אין קורבן – לא יכול לשנות לך את האופי, לעשות איזו הסטה בתוך סולם הערכים המאוד עמוק שגדלת לתוכו כאדם בחברה המערבית המתוקנת?

"השאלה הנוספת היא האם חשיפה לסוג כזה של התנהגות לא יכולה לטלטל אותך ולפורר אותך מבפנים? האם קיים דבר כזה, פשע ללא קורבנות? האם יכול להיות שאתה הוא הקורבן הנפשי של הפשע שאתה עצמך מבצע? וזו שאלה שאנחנו כבר נדרשים אליה. משחקי מחשב הופכים להיות יותר ויותר אמינים בנראות שלהם היום. זה עדיין מחשב, אבל כבר מאוד קל לצלול ולשכוח את זה.

"שאלה נוספת היא, למשל, הרלוונטיות של העולם הזה. אם יש עולם שנקרא עולם מקביל, והוא איזה פיתוח מטורף של האינטרנט, ואתה יכול להתחבר אליו ולהיות מה שאתה רוצה, להיראות איך שאתה רוצה, לעשות מה שאתה רוצה, לרוץ, לרחף, אפילו לעוף – למה שתרצה לחזור להתמודד עם העולם הזה, האמתי, שהוא מוגבל מאוד פיזית? אם אתה סובל מאיזו מגבלה פיזית, או מנכות, אם אתה לא מרוצה מאיך שאתה נראה, אם אתה זקן ויש לך חרטות – למה שתרצה להתמודד עם כל זה כשיש משהו כל כך מושך בנתיב הבריחה, במפלט הזה?" 


העולם האחר, צילום: יעל אילן


"התיאטרון הולך לעתיד"
 
האמת שקצת מפתיע שרק עכשיו מגיעים מחזות כאלה לתיאטרון. יש משהו מוזר בכך שזה מדיום שמעדיף ללכת מאות שנים אחורה במקום לשקף יותר את הקונפליקטים של ההווה.

"נכון. תיאטרון, בניגוד לקולנוע ולטלוויזיה, לא יכול להקדים את זמנו. כתיבת תיאטרון היא כאן ועכשיו, אז גם אם היא עושה מחזה שקספירי של לפני 400 שנים, היא תרצה להגיד משהו לקהל על מה שקורה פה היום, ובמובן הזה זה בסדר ללכת לעבר, אבל זו באמת אחת הפעמים הראשונות שבהן תיאטרון הולך לעתיד. מה שנטפליקס עושה בהצלחה כבר כמה שנים טובות, זו בטח אחת הפעמים הראשונות בארץ שפתאום עושה התיאטרון. במובן הזה ההצגה הזאת מאוד פורצת דרך."

זה מחזה שנכתב בידי אישה. זה רלוונטי למשהו?

"אני חושבת שכן. קראתי ספר מרתק של דוד גורביץ, שהגיע גם להרצות לנו בחזרות, שנקרא 'הבלש כגיבור תרבות', ואת יודעת, ג'ניפר היילי אמנם כותבת דרמה דיסטופית על העתיד הקרוב, ומשתמשת בדבר מאוד חדש כמו מציאות וירטואלית. אבל היא הולכת על תבנית מאוד קלאסית של בלש, שהוא מצד אחד מעולה במה שהוא עושה, חוד החנית של הדבר הזה, אבל מצד שני החיים האישיים שלו מאוד מבולגנים, הרי אסון, תמיד יש איזה סוד אפל מהעבר. הוא תמיד נמשך לצד השני, כמו בכל המערבונים, בגלל זה הוא מסוגל להסביר כל כך טוב את העולם הזה של הפשע."

"אם הוא לא היה שוטר הוא היה פושע"

"כן, כי בכל בלש יש משיכה חזקה לאפל. ואנחנו פוגשים שם את אותה דמות קלאסית של בלש, רק שהפעם זאת אישה, ולא רק שהיא אישה, היא אישה צעירה, ויש משמעויות רבות לכך שאישה מנהלת את החקירה הזאת. כל דרך ההסתכלות שלה על העניין הזה היא אחרת. היא יכולה לראות בצורה הרבה יותר עמוקה ודקה כמה העניין הזה מטריד, למרות שאין קורבנות. היא לא נצמדת לשורות תחתונות." 
 



"בלונדון זה היה ספקטקל"
 
אחרי שראית את המחזה בלונדון אני מתארת לעצמי שהיה לך חשוב להביא לזה כבמאית משהו אחר, מן הסתם

"לחלוטין. בלונדון זה היה ספקטקל. זה היה על במה עצומה, באולם של אלף איש, עם במה של שלוש קומות שעולה ויורדת. למרות שהתפאורה באמת היממה אותי, במובן הכי עמוק של המילה, אני חשבתי שזה מיותר, וגם בגלל זה רציתי להביא את זה לחאן. יש משהו בבימת הבוטיק של החאן..."

שמכריח אותך לזהות מה העיקר שם?

"כן. שמבין באמת. המשחק, הקונפליקטים הרגשיים העמוקים שהדמויות חוות על בשרן, הם כל כך הרבה יותר חזקים. אני חושבת שתפיסת החלל שמצאתי יחד עם סבטלנה ברגר, מעצבת התפאורה, משהו בטענה שהחלל טוען, במסר של החלל - אני לא רוצה לקרוא לזה תפאורה כי זו ממש תפיסת חלל - והחלל בעיניי, הבמה, היא עוד שחקנית. הבמה מאוד מרשימה, אבל זה לא בא כדי להרשים אותך. זה בא כדי לדבר משהו על המוח האנושי. על איך הדמיון האנושי הוא הקרקע הכי פורה, הכי נפלאה והכי מסוכנת. לא חיפשנו פתרונות איך להעלות גם את העתיד וגם את העבר על הבמה, אלא חיפשנו את הדרך הנכונה לייצר פה איזו שהיא אמירה.

"חשוב לי גם להגיד שההצגה לא מתרחשת רק בחדר החקירות, אלא מזפזפת בין חדר החקירות לאותה אחוזה ויקטוריאנית אפלה, ונורא מעניין לראות את המרתף העתידני של משטרת הסייבר הזו, מול אותה אחוזה שהיא ויקטוריאנית לחלוטין. אז הבמה מרשימה מאוד, גם בתפאורה, גם בתלבושות של יהודית אהרון, גם בתאורה של רוני כהן, ואבי בללי, מ'נקמת הטרקטור', כתב מוזיקה מקורית פשוט מדהימה. באמת. מדהימה. מרטיטה.

"יש בה גם איזה וייב אלקטרוני מטורף, וגם משהו פיוטי. הוא הצליח להביא מוזיקה שהקצה האחד שלה הוא פיוטי, מרגש, מוציא כל כך הרבה בדידות ורגש וכמיהה ליופי, המון כמיהה ליופי יש בהצגה הזאת, ומהצד השני פשוט איזה קצב מסחרר, מודרני, אלקטרוני, גראנז'י, פשוט מדליק בטירוף." 


איה קפלן, צילום: עמית זמיר


"אריה צ'רנר מהפנט"
 
אמרת קודם שהצעת את ההצגה רק לחאן, וזו, בעצם, העבודה הראשונה שלך בתיאטרון הזה.

"זה תיאטרון שרציתי לעבוד בו הרבה שנים, כי זה פשוט תיאטרון נהדר. בעיניי הוא אחד התיאטרונים הטובים בארץ, והיכולת שלהם, והאמונה שלהם בזה שצריך לאתגר את הקהל, גם בפריזמה של המבע האמנותי והשפה התיאטרונית, וגם בתכנים ובנושאים – שלא לדבר על זה שהקהל הנאמן של החאן רוצה להיות מאותגר, ורוצה את התכנים האלה.

"אני רוצה גם לדבר על השחקנים המעולים מעולים מעולים של החאן. את פאפא, יוצר המתחם הזה, משחק אריה צ'רנר, שהוא פשוט שחקן נפלא בדרגות שקשה לי מאוד להסביר. הוא משחק דמות של איזה ארכי פושע, עם כל כך הרבה אפלה בנשמה – אבל לא נטול הגינות. זה תפקיד כל כך מורכב, ואני כל כך שמחה שצ'רנר עושה אותו. להגיד שקשה לשחק את התפקיד הזה זה אנדרסטייטמנט, והוא פשוט מהפנט.


העולם האחר, צילום: יעל אילן

"יהויכין פרידלנדר עושה תפקיד נפלא של מורה מזדקן שמרגיש שחייו הם החמצה והוא בעצם סוג של קורבן של אותו אתר, ויעל טוקר מגלמת בצורה מאוד מאוד, הייתי אומרת קולנועית, במובן של הסטרייט פורוורד, את מוריס. היכולת שלה לבוא ולפתח את הדמות הזאת, שמצד אחד היא דמות קלאסית של בלש, ומצד שני היא דמות של אישה מודרנית, עתידנית אפילו. כל הקונפליקטים האלה של אישה בחברה מודרנית מאוד מגולמים פה, וזה נורא חזק לראות את זה. אני אוהבת נורא לראות דמויות של נשים חזקות. נורא טוב לראות את הסיפור הזה מבעד לעיני בלש נשיות.

"ויש את אריאל וולף ואת סוזנה פפיאן, שאני לא יכולה אפילו להגיד איזה תפקידים הם עושים, כי זה יהרוס. אני רק אגיד שזה מהצד הוויקטוריאני של המפה, ושהם פשוט נפלאים, וסקסיים למות... ובאמת יש פה קאסט בוטיק של חמישה שחקנים מופלאים אחד אחד, וממש כיף, ואני מוקירה תודה למיקי גורביץ' ולוועדה האמנותית של החאן שלקחו את המחזה הזה. אני מאוד שמחה שעשיתי את ההצגה הזאת, וממש שמחה שעשיתי אותה שם.

"יש במחזה המון מבוכה של החוק מול החידושים הטכנולוגיים. החוק עדיין רודף אחרי החידושים הטכנולוגיים, וכבר היום אנחנו במצב מאוד דומה, שהחקיקה אולי מצליחה לתפוס את ההתחדשות הטכנולוגית בזנב, אם בכלל. קורים המון מצבים שאנחנו עומדים מתוסכלים ונבוכים מולם, ואומרים, 'בואנה, אנחנו לא כל כך יודעים על איזה סעיף להאשים פה מישהו'. המחזה הזה אומר ש'1984' של ג'ורג' אורוול כבר כאן, מעבר לפינה, וכמו מה שאיין ראנד וז'ול וורן ואורוול כתבו על מה שעלולה לעשות לנו הטכנולוגיה, אם לא נשים לב, זה עלול לקרות."